סתם משהו
אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם
הצטרפו למסע שלי עם הכתיבה ובתוכה. האתר הזה הוא בית, ובכל חדריו יש עבודות מכל הזמנים, קהילה של מטורללים המתחברים לראש שלי וכותבים איתי, ויש אותי – המחכה לכם כאן. יום-יום, שעה-שעה, עולים לפה תכנים.
בואו והיכנסו גם אתם; הכל פתוח לפניכם. דמיינו שאני מניחה לפניכם מגש עם בקלאוות ותה!
אתם מוזמנים להקליק בכל רחבי האתר ולמצוא בתוכו סודות. הירשמו כמנויים, צרו איתי שיתופי פעולה, הזמינו אותי לסדנאות, שתפו אותי במחשבות שלכם ובכל. אני איתכם, ואתם איתי. אל תהססו! כתבו לי, אני כאן!
אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם
ארגמן: זה שמו באמת. שחור-שיער, ממושקף, למרבה הצער לא גבוה. הוא בעל פנים מספקות להבטה, קשה להגדירן כיפות וקשה להגדירן בכלל, הן נעלמות בתוככי הקהל
את היום שבו זה קרה אני זוכרת החל מהרגע בו אמא מירקה כלים בתנועות זריזות, ומבלי להביט בידיה, שאלה אם כבר אכלתי. “אז תשבי לאכול”
2. לא היה שום סימן למניעה. הם אהבו כמשוגעים. הגופים התלפפו חזק כמו סלילים מן הגנטיקה, רותחים כבהרכבת מתכות. הם נגעו בפראות של אדם השוחה
אל חדר הטיפולים של דוקטור ויטלי קבורקין, פרץ גבר צעיר ומרשים. על אף שהיה גבוה, דמה קצת ללפריקון; הוא לבש מעיל ארוך בצבע בירה, ושערו
גיא הזמין שני מקומות במסעדת ‘שבא’, לו ולגילי. היה זה יום האהבה. גילי לבשה שמלה שחורה וצעיף לבן, שערה נמתח לקוקו. כמובן שהם הקדימו, והמארחת
היי! הגעתם לבית הוירטואלי שלי, שמיועד לכם. אני אוהבת לשמוע מכם ולהתחבר ברשתות ופה. כתבו לי, עקבו אחריי, ספרו לי מה חשבתם.
אתם מוזמנים להרשם לרשימת הדיוור כדי לקרוא כל אייטם ראשונים, וליצור איתי קשר לכל רעיון לשיתוף פעולה אישי או עסקי ביננו. אני כאן: