
16.5.25
אהבת חיי. האם אנחנו רגילים מדי לצלילו של הביטוי הזה? אהבת, חיי. החיים האלה מרובדים באינספור שלבים, התפתחויות והשתנויות, בטח עבור מי שחוקר אותם וחי
הצטרפו למסע שלי עם הכתיבה ובתוכה. האתר הזה הוא בית, ובכל חדריו יש עבודות מכל הזמנים, קהילה של מטורללים המתחברים לראש שלי וכותבים איתי, ויש אותי – המחכה לכם כאן. יום-יום, שעה-שעה, עולים לפה תכנים.
בואו והיכנסו גם אתם; הכל פתוח לפניכם. דמיינו שאני מניחה לפניכם מגש עם בקלאוות ותה!
אתם מוזמנים להקליק בכל רחבי האתר ולמצוא בתוכו סודות. הירשמו כמנויים, צרו איתי שיתופי פעולה, הזמינו אותי לסדנאות, שתפו אותי במחשבות שלכם ובכל. אני איתכם, ואתם איתי. אל תהססו! כתבו לי, אני כאן!
אהבת חיי. האם אנחנו רגילים מדי לצלילו של הביטוי הזה? אהבת, חיי. החיים האלה מרובדים באינספור שלבים, התפתחויות והשתנויות, בטח עבור מי שחוקר אותם וחי
זה תוצר של ילדות בסביבת ירושלים, בצל האינתיפאדה של שנות האלפיים; אולי, יאמרו אחרים, של התגלגלות טראומה דורית, או נשמה מסוימת, או כל הסבר נבואי
נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;
1. את מרי הכרתי באחד מטיוליי הרבים בלונדון, בדיוק לפני עשר שנים. נהגתי לחפש אירועים אוונגרדיים בעמוד האחרון של ה״Times of London״, היכן שאין תמונות
איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם
מחשבות קרייניות בימיי הקורונה, כשניתאי עוד היה ידיד מימיי התיכון, ולא חלמתי שנתחתן (כלומר חלמתי, רק חלמתי), הוא שלח לחבר׳ה שלנו שאנחנו מוכרחים להצטרף ל״אודיבל״,
היי! הגעתם לבית הוירטואלי שלי, שמיועד לכם. אני אוהבת לשמוע מכם ולהתחבר ברשתות ופה. כתבו לי, עקבו אחריי, ספרו לי מה חשבתם.
אתם מוזמנים להרשם לרשימת הדיוור כדי לקרוא כל אייטם ראשונים, וליצור איתי קשר לכל רעיון לשיתוף פעולה אישי או עסקי ביננו. אני כאן: