הסיפור הלא-ייאמן של הארי נילסון

איך זה שאדם מחונן בכישרון, שהיה לכוכב בינלאומי, נעלם מהרדאר לגמרי? טוב – לא לגמרי, הרי הוא מה שנקרא “מוזיקאי של מוזיקאים”, ומעריצי ביטלס מושבעים מכירים אותו. יש שקראו לו “הביטל החמישי”, ויש שיזהו את קולו הצלול והמושלם ויופתעו לשמוע מהו סיפור חייו. בכתבה זו נעשה עמו חסד, ונגלה כל מיני דברים על הרס עצמי, מהות החיים ויצירה.

על התחקיר שלפניכם עבדתי במשך שנה תמימה. זה האייטם המקיף ביותר שקיים בכל שפה ופלטפורמה על הגאון האבוד.

אם יהיו לכם שאלות במהלך הקריאה, דעו שבסופה ממתינות לכם “הערות המיועדות לאנשים שהם אובססיביים למידע מיותר” ושם נבין מה הקשר לדני רובס, אנג’לינה ג’ולי, חברת אפל ועוד. אז, שנצא לדרך?

 אם אין לחם – תאכלו מזון לכלבים

ב-15 ליוני, 1941 – זכרו את השנה הזו – נולד תינוק זהוב למשפחת נילסון האמריקאית. סבי-סביו עלו לארצות הברית משוודיה, ומכאן צבע שערו הלבנבן. אמו, אליזבת’, הייתה אישה פקחית, שנונה ומכורה לאלכוהול. האב, שלחם בקרב על פרל הארבור, נשאר בבית שלוש שנים ולבסוף עזב אותם לתמיד.

הארי ובת’ נשארו לבד בשכונה ענייה בברוקלין. השכונה הייתה כל כך מטונפת, שנתלו ברחביה שלטים: “הרעב את החולדה, סגור את הפח!”. בשלב מסוים הם אכלו רק מזון לכלבים, כי לא היה להם אוכל. בת’ עבדה בכל מה שיכלה כדי לשרוד, ובין לבין נכנסה ויצאה מהכלא על שרשמה צ’קים ללא כיסוי.

היא חלמה לשחק ולשיר, אך כבר לא הצליחה. היה עליה לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לשרוד, והרגלי השתייה שלה לא עזרו. אך הארי ירש ממה את חלומותיה: הוא נהג לשכב במיטה ולהירדם כשהוא מדמיין קהל ענק מריע לו.

מתישהו, הצטרפו לבית קרובי משפחתם כדי לעזור. כולם חיו ביחד, בששת חדרי הדירה הצפופה: סבא וסבתא, הדוד, הארי ובת’ ואחותו למחצה. והנה, סבתא של הארי – פסנתרנית בהשכלתה – הבחינה בכשרונו המדהים של נכדה; גם דודו המכונאי שם לב לזה. היה להארי קול צלול ונדיר. הם החלו ללמד אותו פיתוח קול בבית. הארי כבר נשר מהלימודים, וגם התחיל כמובן לעבוד.

כשהגיע לגיל 15, הוא ניהל חנות משקאות חריפים, ויום אחד הסתבך במכות עם בריונים מהשכונה. אותה תקופה הוא גר קצת אצל דודיו, והם הודיעו לו שאם לא ימצא עבודה אחרת, מהר, הוא ייאלץ לעזוב אותם. אין להם כסף להחזיק בו. הארי החליט לנצל את ההזדמנות, נפרד מהם לשלום, ויצא מברוקלין לגמרי.

הוא סיפר שהוא הרגיש כמו הולדן קופפילד, כשנסע לגמרי לבד ובלי השכלה, כסף או קשרים – לקליפורניה. הוא מצא עבודה בלוס אנג’לס, כעוזר מנהל בבית קולנוע, וגר בדירה צנועה עם חבר. השניים קנו מכונת הקלטה ישנה, והחלו לשיר ולהקליט בבית.

הזמר שלעולם לא יופיע

הם החלו לשיר גם בחוץ, ולהופיע במועדון מקומי עם שירים של האוורלי בראד’רס. מנהל המועדון נתן להארי יוּקולֶיְלִי (גיטרה עם ארבעה מיתרים) – זולה ופושטית, מפלסטיק, והארי לימד את עצמו להשתמש בה וניגן כוירטואוז. הוא גם לימד את עצמו לנגן בפסנתר, בגיטרה, בכל כלי שנפל לידיו. הכישרון המוזיקלי שלו היה מתת אל.

והנה ערב אחד, כשהופיעו במועדון, קרה איזשהו אסון – שטיבו לא ברור: עד היום מתווכחים מה בדיוק הלך שם. הארי פישל, לעגו לו, צחקו עליו, לא ברור מה בדיוק קרה, אבל השורה התחתונה היא שההופעה נגמרה והארי ירד מהבמה בפאניקה מוחלטת. הוא נשבע מאז שלעולם, לעולם לא יופיע יותר מול קהל חי. למרבה הביזאר, הוא עוד יעמוד בשבועה הזו.

הארי חיפש לעצמו עוד דרכים לעבוד במוזיקה, והצליח להקליט ג’ינגלים ושירי-דמו בשכר של חמישה דולר לכל הקלטה. הוא גם כתב שירים חדשים וטובים, והחל לנסות למכור אותם לאומנים גדולים כמו פיל ספקטור, להקת היארדבירדס, ליטל ריצ’רד. מספרים שכשריצ’ארד הביט בהארי שר ומנגן, הוא צעק לו: “בנאדם! אתה שר טוב ביחס לילד לבן!”.

ככה חלפו שלוש שנים באל.איי, והארי החליט שעליו להרוויח יותר כסף. הוא התפטר מבית הקולנוע, לבש חליפה והתייצב בבנק – כדי להתראיין ללא פחות ממשרת מנהל אגף המחשבים.

להיות בנקאי בלי תעודת בגרות

אלו היו תחילת הסיקסטיז. המחשבים רק החלו להיכנס ליום-יום העסקי, והארי, שגם היה גאון מתמטי, שיקר למראייניו שהוא סיים תיכון. הוא התקבל והחל לעבוד מיד, ואפילו כשמנהליו גילו על שקריו, הם השאירו אותו בתפקיד.

הארי פשוט היה מוצלח בזה. הסגל והעובדים כל כך אהבו אותו, עד שלבסוף הוא התמנה למנהל כוח האדם במרכז המחשוב, ופיקח על מאה שלושים ושניים עובדים.

הוא טיפל בכספים בשווי כולל של כ-200 מיליון דולר בכל לילה, אז היו המשמרות שלו, וכשסיים – הלך לשתות ולכתוב שירים בבר. בכוונה הוא נרשם למשמרות הלילה: כך יצא שבימים הוא כתב בבר והתאמן על שיריו, ובלילות עבד בבנק. הוא לא ישן, לא נח, התמסטל ושתה וחזר למשמרת, הצטיין בעבודה ופשט את החליפה ושב לכתוב.

הוא גם החל להתערבב עם מפיקים מוזיקליים, ששמעו על כשרון הזמרה החריג שלו. אנשים ששמעו אותו תיארו את קולו כ”משתק את החדר. הוא רק פתח את הפה, וזה היה כמו סם נרקוטי”. ולא זאת בלבד: הארי היה מגנט לבני אדם, כך שאם הסתובבתם בקליפורניה בסיקסטיז, אז קודם כל ברכותיי ושנית, בוודאי שראיתם אותו. הוא ישב בפינות הברים, עישן, שתה וכתב.

יום אחד, הארי ניגן בסטודיו לפרי בוטקין ג’וניור – מלחין של כמה שירים פופולריים מהתקופה (ולמרבה הביזאר, גם שיר הפתיחה של “היפים והאמיצים”). בוטקין והשותף שלו שמעו את הארי שר ובהו זה בזה.

“טוב”, הוא פלט לבסוף, “נתחיל בזה שתהיה הכותב של פירמת הפרסום של הסטודיו. אחר כך נתקדם”. הוא שילם להארי 50 דולר לשבוע של עבודה, סכום גבוה לימים ההם, ובינתיים עבד עם הארי מפיק אחר – ששמע אותו שר, והחליט להוציא את כל חסכונות חייו על כיסוי עלויות אלבומו הראשון.

אז הארי הקליט אלבום, אבל לא הופיע. הוא המשיך למכור את שיריו לאומנים, לבצע קאברים, להיות בנקאי-לילי ולחלום. ובכל זאת, החיים זימנו להארי הזדמנויות שכל מוזיקאי יכול לחלום עליהן.

צעצוע כרבולי

כשהצבא האמריקאי זימן את כל הגברים להילחם בויאטנאם, הארי ידע שזה לא מתאים לאופיו וגם לא הזמן לזה. הוא החליט לדפוק להם בר רפאלי, והתחתן כדי להימנע מגיוס: אשתו החדשה הייתה אישה בשם סנדי, וכצפוי, נישואיהם לא החזיקו.

המעניין כאן היה שלחבריו הוא לא סיפר על סנדי כלום. וודאי שהם שאלו אותו, אבל לפי עדויותיהם, הוא התחמק מלדבר על כך. באורח דומה הוא גם התחמק מלדבר על הטראומה הכי קשה ומעצבת שחווה: נטישת אביו.

שכן אותן שנים, הארי גילה שאבא שלו חי, ואף הקים משפחה חדשה עם אישה אחרת, בפלורידה. הארי החליט לנסוע אליו – לאיש שהוא לא פגש מאז היה בן שלוש: הוא הגיע לבית יש לו שלושה ילדים ואישה. הארי אף נסע לבקר אותם, וחזר בדיכאון מוחלט כשהבין שבעוד שהוא אכל מזון לכלבים וחי בחוסר כל, אחיו למחצה חיים עם אבא טוב, חיי משפחה ראויים.

אז הארי חזר, ובוטקין נתן להארי את המפתח לסטודיו שלו, כדי שיוכל להתאמן בכל זמן שמתחשק לו. מבחינה מוזיקלית הוא רק הלך והתפתח: אבל מתי הוא באמת עזב את הדיי ג’וב שלו? רק כשהמאנקיז נכנסו לתמונה.

במרץ 1967, צ’יפ דאגלס – המפיק של להקת המאנקיז המצליחה, הזמין את הארי להדגים כמה משיריו לחבר’ה.

המאנקיז, שהיו בשיא ההצלחה האפשרי, ישבו והמתינו באולפן כאשר נכנס לשם הבחור הבלונדיני עם העיניים המופרעות. הוא התיישב, מבוייש, שונא-הופעות מושבע בדמו, והחל לנגן ולשיר להם. המאנקיז נדלקו: הם החליטו לקנות ממנו שיר הנקרא Cuddly Toy ולבצע אותו בעצמם.

או-אז קם דיווי ג’ונס (לא הנבל מ”שודדי הקאריביים”, אלא הסולן החתיך של המאנקיז), והזמין את הארי לעשן סיגריה בחניה. ג’ונס העביר את ידו בפטריית השיער שלו, ואמר: “שומע? עכשיו כשאנחנו קונים ממך שיר, אתה מוזמן לפרוש מהדיי ג’וב שלך. לא תזדקק לה יותר”.

וכך – אחרי שבע שנים בבנק, הארי עזב, וסוף-סוף התמקד רק במוזיקה. שמו עבר מפה לאוזן בהוליווד. היו לא מספיק הזדמנויות כדי לחיות מזה בכבוד, והעולם נפרס לפניו.

על מסיבת ההקמה של APPLE

ההשראה ליצירה של הארי נילסון הייתה חד משמעית – הביטלס. אין איש בעולם שהעריץ את הביטלס כמו הארי נילסון. הוא אמר ש”הביטלס הם הלהקה היחידה שקיימת ושמשנה משהו”, ויכל להרביץ למי שטוען אחרת – זה לא הצחיק אותו, עבורו היה מדובר בדת. מה שהארי לא ידע עדיין, זה שהביטלס גם כן מתחילים להתוודע ליצירה שלו.

בכל אופן, הארי המשיך לחתור לקראת אלבומיו הבאים, אבל איכשהו הביצועים שלו פחות הצליחו מהסינגלים שהוא מכר לאחרים. הוא הפך כאמור למוזיקאי של מוזיקאים, ולמוערך בעיקר בקרב הסצנה הסגורה של הרוקנ’רול. רבים טענו שהוא נשמע דומה מאוד לביטלס, ומלבד זה, הוא היה חלוץ מבחינה מוזיקלית: אבל עוד על כך נלמד אחר כך.

ובינתיים נדבר על איך באופן קוסמי למדי, כאשר ג’ון לנון ופול מקארטני ארגנו מסיבת עיתונאים כדי להכריז על הקמתה של חברת ההפקה שלהם, APPLE CORPS LIMITED, אחד העיתונאים שאל אותם מיהי הלהקה האמריקאית האהובה עליהם. שניהם ענו: “נילסון. זו הלהקה האהובה עלינו”.

הארי נילסון הביישן ישב בביתו ושמע על זה. הדבר היה בלתי נתפס עבורו, בלתי ניתן לעיכול. לא רק שהם מכירים אותו, ופרסמו אותו ברבים – הם גם כינו אותו “להקה” ולא זמר, והייתה לזה סיבה: הטכניקה העילאית של הארי להקליט את עצמו בשכבות. שכן למעשה, נילסון היה טנור עם שלוש וחצי אוקטבות טווח, וחלוץ בשיטת האובר-דאבינג: הקלטה עצמית בשכבות. הוא עבר על שיריו בפרפקציוניזם רבתי, הקליט קול נוסף וקול נוסף בהפרשים מדויקים ביותר, וכך היה בשיריו כל רובד של קול אפשרי. כדאי לכם להאזין לאלבומים שלו: שירים מסוימים, שומעים עשרים מנעדי קול, ומטריף להבין שכולם היו שלו .

כששיריו יצאו כסינגלים לרדיו, עיתונאים כתבו: “הארי נילסון הזה מאוד מוכשר, אבל למה הוא לא נותן קרדיט לזמרי הרקע?”. לא היו זמרי הרקע, זה היה הוא.

נבואות נוטות להתגשם

עם מעט יותר הכרה מבעבד, הארי המשיך לבלות את כל זמנו בחדר ההקלטות. הוא עבד במסירות טוטאלית על כל אחד משיריו, וגם הזמין את חבריו המגניבים, הסתמם ושתה ויצר איתם. אבל שוב ושוב – בכל פעם שביקשו ממנו לצאת ולהופיע, כדי לצבור לעצמו קהל ומוניטין, הוא סירב.

והנה סוף-סוף יצא לרדיו סינגל מאוד ייחודי של הארי, ששמו, כשנת לידתו: “1941“, הוא כתב את השיר כשהוא פיתח התרגשות רוחנית ממספרים: ורצה לגעת בכאב שנותר בו מנטישת אביו.

המילים חשופות מאוד בשיר הזה, ומספרות על אב אחד, שחגג את לידת בנו הקטן בשנת 1941, אבל ב-1944 הוא זנח את הילד ואת האם ועזב את הבית. מאוחר יותר, הילד עצמו גדל, התאהב, הביא ילד לעולם – והתנהג בדיוק כמו שאבא שלו התנהג אליו.

זה היה מעין פחד, או נבואה עצובה בין הארי לבין הארי לעצמו, שהוא עוד יחזור על ההתנהגות של אביו. אולי חשש מכך שהוא מוכרח להעביר את הנזק הזה ממנו לבנו העתידי, כדי להירפא או לבטא את התסכול, את הכאב שהתגלם כל יום בדמות הסמים והסיגריות והאלכוהול והבילויים הכבירים של הארי. כל הדוניסט מושבע יודע, ויודעת: להנאות ולבילויים שאין להם תחתית, יש גם פרינציפ של סבל.

בינתיים, באנגליה, איש השיווק של הביטלס – דרק טיילור – ישב והקשיב לרדיו ברכב כשאשתו קפצה רגע לעשות קניות. השיר 1941 התנגן, ודרק הגביר את הווליום ופיו נפער. כשאשתו חזרה, הוא קפץ עליה: “שמעתי הרגע משהו יוצא מן הכלל! בואי ונמהר הביתה!”.

טיילור השיג את המספר של נילסון, התקשר מאנגליה, ודרש שישלח אליו קופסא שלמה של אלבומים. הוא הפיץ אותם לכל בריטי שנקרה בדרכו, וכן לחבריי הביטלס שכידוע לנו כבר העריצו את נילסון.

הביטלס נדהמו: באלבום היה שיר בשם You can’t do that, הכולל לא פחות מ-17 אזכורים לשירים שלהם. הטלפון הבא שנילסון קיבל מעבר לים, היה ביום שני ובחמש לפנות בוקר.

שתיקה. רחשים. “הלו?”, צעק נילסון, “מי זה?!”. “אה – היי – זה, זה ג’ון לנון… רציתי אה להגיד, שהקשבתי לך בכל סוף השבוע, אתה פשוט פנטסטי”.

היה על נילסון לעכל שמעכשיו יש לו תקשורת ישירה עם עליליו. והנה ביום שני הבא, התקשר אליו פול מקארטני, ודיבר באותו גמגום מתרגש על המוזיקה של הארי. ביום השני שאחרי – הארי כבר הפעיל את השעון המעורר לחמש בבוקר, הסתרק והמתין בסבלנות לטלפון מרינגו סטאר, שלא הגיע. אבל אין דבר, כי בקרוב מאוד רינגו יהיה החבר הכי טוב שלו.

עד שעולה השמש

לנון הזמין את נילסון לבוא אליהם ללונדון: הם מקליטים באולפן שלהם באבי-רואוד, וישמחו לעבוד איתו. נילסון עלה על המטוס הראשון, והגיע היישר לבית של לנון. הם התחבקו, נילסון כמעט לא האמין על התגשמות חלומו, יוקו אונו התבקשה להשאיר אותם לבד, וכך הם ישבו ביחד כל הלילה. הם נטלו כל סם אפשרי, והחלו לדבר. היה להם הרבה על מה.

זו הייתה, אולי, הפעם הראשונה בה נילסון פתח את לבו ואת סיפור חייו לגמרי – ללא הסתר פנים. האיש שמולו הבין אותו, לא שפט כלל, הזדהה לגמרי.

הרי גם לנון גדל במאבקים בין אביו לאמו. הוא ראה את אביו רק פעמיים עד שהגיע לגיל 22, וידע מה זה לגדול עם הזעם והכאב על הנטישה הזו. ובנוסף, גם לנון נישא למישהי והתרגש, וביננו, יום אחד, גם לנון וגם נילסון יהיו אבות מחורבנים לבניהם. כמו ב”1941″, כן יקרה לשניהם, אבל לא נקדים את המאוחר עדיין.

הם פשוט מצאו שפה כה משותפת, שנגזר עליהם להיות החברים הכי טובים מאז. הם ממש לא יכלו להירדם. יוקו אונו סיפרה שהיא שמעה אותם מדברים עד היום שלמחרת, ללא הפוגה. הארי התיידד עם הביטלס ועבד איתם, וכשהוא סיים את הטיול וחזר לארצות-הברית, שום דבר לא היה אותו הדבר יותר.

אולי זה האגו, שזינק למרומים משהארי הפך את מושאי סגידתו לחברים; אולי הכאב, שהארי הציף אחרי השיחות האינסופיות עם ג’ון לנון. אולי זה מגוון בלתי נראה של סיבות, אבל ככה או ככה, האופוריה מהמפגש עם הביטלס גרמו ליצר ההוללות של הארי להחריף.

הוא ישן פחות, טיפל בעצמו פחות, היטשטש יותר בכל משני התודעה באשר הם. הוא פיטר את המפיק שלו במברק, מבלי להסביר למה, והתעלם מהעלבון הכבד שחש המפיק: ומיד מצא לעצמו מפיק חדש, קשוח ונחשב מאוד, שעבד עם הגדולים שבגדולים (דונה סאמר, ריי צ’ארלס ועוד) – ריצ’ארד פרי.

פרי לא נבהל מהמאניה הקלה של נילסון, וראה בו הבטחה גדולה. ביחד, הם יצרו את “נילסון שמילסון”, כנראה האלבום הכי מצליח וזכיר שלו אי-פעם.

הארי זכה עליו בארבעה פרס גראמי. האלבום היה להיט, ובצדק: יש בו שנינות גדולה, כשרון מדהים ורגש עמוק. את השיר Without you אתם בלי ספק מכירים – בין אם את אחד מביצועיו האחרים (אפילו זה של מריה קארי); וכמו כן, את השיר בו מספר קופים שרים על להכניס ליים לתוך קוקוס, בהוראת הדוקטור.

אם תצפו בקליפ שלפניכם, בוודאי לא תוכלו להאמין שהארי פשוט התיישב מול הפסנתר וניגן את השיר הזה – סתם ככה, מתוך הדמיון, ובטייק אחד. המפיק אמר “יש לנו את זה”, והשיר הוקלט.

קאובוי של חצות

הארי עלה על הגל: יוצרי הסרט “קאובוי של חצות”, שבדיוק חיפשו שיר נושא לפסקול, בחנו כל מיני מוזיקאים שיזכו ללוות את הסרט. הם אפילו הזמינו איזה אחד בשם בוב דילן, ואחת בשם ג’וני מיטשל; דילן כתב עבורם את Lay Lady Lay(!), אבל המפיקים לא התרצו: הם החליטו להשתמש בקאבר של נילסון לשיר Everybody’s Talkin’, ובכך תהילתו התעצמה פי כמה.

השיר התנגן בכל מקום שעולה על הדעת. הסרט, שהיה דרמטי, נועז ומרגש – אוזכר בתקשורת לבלי די, הפך לקאלט, זכה באוסקר, שבר שיאים בקופות וזיכה את נילסון שלנו בגראמי נוסף.

הקהל החל להתעניין בזמר הזה, שהיה פרוע והדוניסט מחד, אבל היה בו משהו אמריקאי-קלאסי, נאיבי אפילו, מאידך. הנער שבנה את עצמו מכלום גמור ובמו ידיו.

הפער הזה אפשר להארי להשתטות ביצירה שלו, כמו למשל כשהוא שר שיר על אלוהים, ומכנה אותו Good Old Desk, שולחן הכתיבה הישן והטוב (ראשי תיבות של G.O.D). השיר מתאר איך נילסון תמיד יכל לחזור לשולחן הערבסקי הישן והטוב שלו, שיחכה לו באותו המקום. חובבי להקות בריטיות יזהו מיד שהכתיבה הזו היא מאוד בריטית-נונסנסית, כמו, נו, הביטלס…

אותם ימים הארי התחתן בשנית, עם בלונדינית יפה בשם דיאן, שנכנסה ממנו להיריון והביאה לעולם את בנו הראשון – זאק נילסון. הארי השתגע עליו, הוא כל כך אהב אותו והתרגש מקיומו, שהוא אף השאיר לו פתקי אהבה על שמכתו התינוקית בלול. הוא נישק אותו, עטף אותו, הראה אותו לכולם.

“זאק היקר: עמדתי לצדך והתבוננתי בך ישן במשך 30 דקות הבוקר. יום אחד אתה תדע איך הרגשתי כשכתבתי לך את המילים האלה. אתה יפה תואר – הזזת את הבהונות והרגליים שלך לפי רעשי הרקע שעשיתי – היית מעל לשמיכה שלך (שמיכה כתומה עם פרחי-חיננית צהובים), והמוצץ שלך נפל סנטימטר מפיך. מובן שפלטת אותו מתוך שינה. אני אוהב אותך – אבא שמילסון הגדול”.

כך כתב הארי לבנו, אבל הנה, בדיוק כמו בנבואה, ההתלהבות הגדולה החלה לדעוך. הארי השאיר את דיאן ואת זאק בבית. לא התאים לו לחיות חיי משפחה בימים ההם – הוא יצא ובילה עם חבריו, ונעדר מביתו, רב עם דיאן והתכחש לתינוק זאק. סופו של דבר, דיאן ביקשה להתגרש.

באלבום הבא שהוציא, הוא שר על הגירושים האלה ללא צנזורה. אחד השירים שהוא כתב על דיאן, היה: “את שוברת את לבי / את קורעת אותו לגזרים, אז לכי תזדייני”. המעריצים שאהבו אותו מנילסון שמילסון, הופתעו לקבל רוח אחרת לגמרי, וגם המפיק של הארי החל להתייאש ממנו.

ולמה להתייאש דווקא? כי הארי אמר Fuck you לא רק לדיאן, אלא לכל בן-אדם בקרבתו. למעשה, הוא היה אומן מלב ומבטן, שסירב להתפשר על יצריו האומנותיים.

כלומר הארי מתוך נאמנות מוחלטת אך ורק לעצמו ולגחמותיו, ושם פס על הקהל החדש שלו, או על החוקים המסחריים של עולם הרוק-פופ. וכך הוא הקליט אלבום שלם של קאברים לרנדי ניומן – אלבום שהיה מושלם ככל יצירותיו, אבל נישתי; ואז אף גייס את הפילהרמונית כדי לשיר ולנגן איתה יצירות מוזיקליות מתוחכמות. שוב יצא אלבום מופתי ומחוכם של הארי, אבל לא היה זה חומר מסחרי.

המפיק פרי מחה מולו: “זה לא הזמן למוזיקה ניסיונית, יש לך קהל חדש לתקשר איתו, להופיע מולו, לרצות אותו!”, התעקש. הוא ניסה להסביר להארי שביום מן הימים – אחרי שמספיק יתבסס בתודעה – הוא יוכל לעשות מה שבא לו, אבל הארי סירב להקשיב לזה. לא עניין אותו שהוא אך-זה פרץ לתודעה, ושזהו הזמן להוציא עוד להיטים, ולטפס גבוה במצעדים.

פרי הבין שיש לו עסק עם אומן שפשוט – כך לדברי פרי – “הורס לעצמו, הכל, כל הזמן”. הרי הארי גם שתה] התמסטל ונדלק ללא הכרה. כולם ידעו שהוא מספיק אינטליגנט ומודע כדי להבין מה הוא מעולל לעצמו. “יש לך משאלת מוות”, אמר לו פרי, רגע לפני שהוא שבר את החוזה ביניהם.

הנקודה!

כעת היה להארי מוניטין של מי שהחליף הרבה מפיקים, הרבה נשים, ושלא קל לעבוד איתו. הוא כבר עורר מהומות בכל בר ומועדון בהוליווד ובלונדון, והיה טיפוס-טיפוס, אבל ליצור – הוא לא הפסיק. שום דבר בעולם הזה, לא עוני קיצוני ולא יחסי ציבור בעייתיים, לא ירפה את ידיו של הארי נילסון מלשיר ולנגן.

אותם ימים הגיע להסתובב איתו רינגו סטאר, המתופף של הביטלס, והפך לחברו הקרוב ביותר. הם בילו ביחד בכל המועדונים, עשו שטויות שהתפרסמו בעיתונים, סירבו לישון ולנוח, כבשו את קליפורניה: והנה יום אחד, כשהארי הניח טיפה של אסיד על הלשון, הוא התבונן על העצים והבחין שהם הופכים לנקודות.

כאדם כה יצירתי, מובן שהויזואליה של האל.אס.די הייתה חריפה ומהפנטת לעיניו של הארי נילסון. גם מחשבותיו – פרוסות ופעורות, בתודעתו השוקקת-תמיד, החלו לרקד: “לכל דבר יש נקודה”, הוא חשב לעצמו. שכן לענפים היו נקודות, ולבתים היו נקודות.”להכל יש נקודה. לכל דבר ודבר יש נקודה. הא, יש לי רעיון למשחק המילים הכי ארוך בעולם”.

הארי החליט שמתחשק לו ליצור אנימציה על הנקודה הזו, וסיפר על זה לרינגו, שמיד הבין ורצה להצטרף. הם הפיקו את הסרט הביזארי מאוד, !THE POINT, בו אתם יכולים לצפות ביוטיוב במלואו ובחינם, או להאזין לפסקול בלבד בספוטיפיי.

ובסרט מסופר על עיר אחת שלכולם בה הייתה נקודה: כך עד שהגיע אליהם ילד שלא הייתה לו נקודה (ודובב אותו החבר שלנו מהמאנקיז, דיווי ג’ונס). בהתחלה מקבלים אותו על אף ייחודו, ובהמשך העניינים מסתבכים, אבל אני לא מסוגלת להיכנס לזה בלי לאבד את הנקודה בעצמי.

זה לא נגמר פה: רינגו והארי הפיקו גם את הסרט הכי גרוע שלא ראיתם, Son of Dracula. זהו סרט פארודיה על סרט אימה, ומופיעים בו קית’ מון מ-The Who וג’ון בונהם, המתופף של לד זפלין. גם את היצירה הזו תוכלו לראות במלואה ביוטיוב. כך או אחרת, הארי הראה להוליווד שלא אכפת לו.

דירת המוות הלונדונית

כדי לבלות עם רינגו מתי שירצה, הארי שכר דירה שתשמש אותו לביקוריו בלונדון: זו הייתה דירה מספר 12 ברחוב קורזון 9, הנמצאת בשכונת מייפאייר הנחשבת, סמוך להיידפארק. היא נמצאה קרוב לחברת אפל של הביטלס, וליד מועדון הפלייבוי המקומי, שם פול מקארטני נראה רבות. היא גם הייתה קרובה ל”תראמפ”, מועדון סגור לידוענים.

חברת עיצוב הפנים של רינגו סטאר הייתה אחראית לאחזקת הדירה. כשנילסון שהה באמריקה, הוא הרשה לחבריו המפורסמים להיכנס ולישון בה לנוחיותם. ערב אחד, קס אליוט, מאמא קס מה-Mama’s and the Papa’s, השתמשה בשירות הזה: זה קרה קצת אחרי שהלהקה שלה התפרקה, והיא הופיעה בלונדון סולו.

מאמא קס הייתה אז בת 32, אגדה חיה, ונדמה שסוף-סוף החיים שלה מצליחים להסתדר, אחרי שנים של הפרעות אכילה קשות ושימוש בסמים כמו הרואין. היא חזרה לדירה של נילסון אחרי שהשתתפה במסיבת הקוקטיילים של מיק ג’אגר, ואפילו נמנעה מלשתות שם. היא נכנסה לחדר השינה, ולמיטה, ואז מתה מהתקף לב.

אם הזדמן לכם לשמוע שזה כי היא נחנקה מכריך בקר, דעו שמזמן ברור שזו הייתה אבחנה שגויה וחובבנית: בקרבת מיטתה אכן נמצא סנדוויץ’, אבל היא מתה מסיבוכים הקשורים למשקלה ולאורח חייה. היא הותירה ילדה בת 7, ובכל העולם ספדו לה בצער. נילסון פחד לחזור לדירה שלו. הוא אמר לכולם שהדירה מקוללת.

לכן, כשארבע שנים מאוחר יותר, קית’ מון – המתופף האקסצנטרי של The Who, גם כן ביקש מהארי לישון בה – הארי השיב לו שלא כדאי. בשיחת הטלפון הבין-יבשתית שלהם התערב הגיטריסט של הלהקה, ואמר לנילסון: “שמע, הברק לא יכה באותו המקום פעמיים”.

זה קרה בספטמבר, 1978. קית’ מון חזר לדירה מערב פרימיירה, כשהוא עם בת הזוג שלו, אנט. הם נכנסו לדירה, אנט בישלה לקית’ קציצות טלה והם נרדמו מול סרט אימה בטלוויזיה. בבוקר, קית’ קם עצבני והתווכח עם אנט; היא הלכה לבשל לו עוד קציצות, ומון לקח כמה תרופות ונרדם שוב. יותר הוא לא התעורר.

הוא מת באותה המיטה בה נפטרה מאמא קס. גם הוא היה בן 32. נילסון נחרד: הברק אכן היכה באותו המקום פעמיים. הוא מכר את הדירה המקוללת לגיטריסט של The Who, ולא שב אליה יותר.

לדפוק לרובין וויליאמס את הקורטס

גם עלילות הדירה לא הרגיעו את אורח חייו של נילסון. כולם ידעו שאם הוא דופק לך בדלת בארבע בבוקר, ואתה נאות ללבוש מעיל ולצאת אחריו, לא יכולת לדעת לאן תתגלגל בשלושה ימים הקרובים. הדילרים בכל העיר הכירו אותו: רובין וויליאמס המנוח שהיה חברו הקרוב, סיפר שרק בניתוח מוח הוא יוכל, אולי, להיזכר אילו שטויות הוא עולל עם הארי ברחבי תבל.

יכולת לצאת איתו לבירה ולהתעורר בפיניקס, כשזונה מעסה את גבך: יכולת לקום באי בודד, בארץ שכנה. כל החומרים בעולם היו בגופך. בילית, שכחת, שבת הביתה מרופט כעבור שבוע. הסיפורים על הבילויים עם הארי נילסון היו כל כך מטורפים ומופרכים, שנשות כל אמריקה ואנגליה פחדו מאוד שהוא יתקשר לבעלים שלהן ויזמין אותם לבירה הארורה הזו.

ג’ון לנון תמיד סיפר שכשיצא לבלות עם נילסון, אז יום למחרת היה מוצא את תמונתו מרוחה על שערי העיתונים בגלל עוד שערוריה. לנון קרא לזה “הגיהנום המדהים עם הארי”, והמשיך לבלות איתו אף שהדבר גרם לרבים להימנע מסביבתם.

ונוסף על זה, הארי החל למתוח גם את קצות ההרס העצמי שהיה בו. ממש כפי שפרי אמר – כן עשה הארי: הוא החל לנסות ולצרוח למיקרופון באולפן, עד שהקיז דם מגרונו על המיקרופון. הוא אף הגיע לבית חולים עם מיתרי קול פגועים, ומשם התקשר לחבריו, וביקש שיחכו לו בחוץ עם ברנדי וסיגריות. הוא יצא כשהוא לבוש בחלוק החולים והדליק סיגריה.

לנון ונילסון הוציאו יחד אלבום הנקרא Pussy Cats, שם רואים את שניהם על העטיפה: ואם תאזינו לו תבחינו שהקול של הארי כבר לא כשהיה. זוהי לא יצירת-המופת-המלאכית המאפשרת לו לשיר עם תזמורות, ולהרגיש נוח בכל אוקטבה. הסיפור שלו כזמר ורסטילי נגמר.

וגם האלבומים שלו כבר פחות מכרו, וחברת התקליטים רצתה לסיים את החוזה איתו.

המאהבת של לנון

באותם ימים, יוקו אונו וג’ון לנון חוו משבר. ראשית, כולם שנאו את יוקו – היא ידעה זאת וחשה שזה מפריע לקריירות של שניהם. ובנוסף, אונו הבינה שלנון בוגד בה עם לא אחרת מהמזכירה האישית שלהם, צעירה יפהפייה וחריפת-מחשבה בשם מיי פאנג.

במשך תקופה, נילסון, לנון, פאנג ואונו הסתובבו ביחד ואפילו נכנסו שיכורים והפריעו לכל מיני הופעות. יוקו, שהבחינה בקשר הנרקם בין מזכירתה לבעלה. החליטה לאפשר ללנון לבלות עם המאהבת רחוק ממנה – לדבריה, היא ידעה שהוא זקוק לזמן בנפרד כדי לחזור וליצור.

אז נילסון, מיי פאנג ולנון הרחיקו לניו יורק, שתו והתמסטלו ללא די ויצרו סקאנדלים בכל מקום אליו הם הגיעו. הם התקוטטו במסיבות, נמרחו על שערי הרכילות ולנון השתדל למצוא השראה חדשה ליצירתו. יוקו נותרה באנגליה ומשם שמעה על עלילותיהם.

כשפאנג ולנון הבינו שהארי נמצא על סף אובדן החוזה שלו, הם הלכו ונכנסו למשרדי ההקלטה, שהסירו את כובעיהם מחמת כבוד למול הביטל המפורסם בעולם. השניים לחצו על המנהלים לתת להארי את העסקה הכי משתלמת בעולם המוזיקה. הארי קיבל לו הזדמנות להקליט עוד, אפילו כשהיה ברור שזמנו כבר.

שוב הוא הפיק אלבומים גרנדיוזיים: שוב הזמין כ-15 נגנים לכל שיר בנפרד,- שוב מימש כל רעיון שעלה בנפשו הקודחת. אבל הקהל, שמעולם לא ראה אותו מופיע, ולא יכל לסמוך על דרכו של האומן הנערץ, זנח את הארי.

הארי נותר מחוק מסמים ועצוב. הוא לא היה זוכה לחסד הזה אילולא לנון כופף את ידה של החברה. מבחינה מסחרית, כבר לא היה מה לדבר על הצלחה בכלל. החברה לא בדיוק ידעה מה לעשות עם הטאלנט שלה, וב-1980 שלחו אותו להיות אחראי לפסקול של הסרט “פופאי” בכיכובו של רובין וויליאמס. הארי כתב את הפסקול, בגאונות כמובן, וכל הנגנים נסעו לסט הצילומים של מלטה עם כמות אדירה של סמים.

בדיוק באותה השנה ג’ון לנון נרצח. כאשר הארי שמע על זה הוא נשבר, סופית, ועם זאת נמצאה לו מטרה אחרת: הוא הפך לדובר הרשמי של ה”קואליציה להפסקת אלימות האקדחים”, והצטלם לפרסומות מטעמה. אבל כמו שאנחנו יודעים, החוקים לנשיאת נשק לא ממש השתנו באמריקה, וזה אכזב את הארי.

הוא הוריד פרופיל כמוזיקאי וכסלבריטאי. הוא אפילו נמנע מכל תקשורת עם יוקו אונו, שהזכירה לו את ג’ון.

סוף-סוף אהבה

וכך, כשפחד שחייו איבדו את תכליתם בטרם עת, הארי הלך לו ברחוב לילה אחד באמצע אוגוסט. הוא הבחין מהחלון בנערה בת 19 העובדת בחנות גלידות.

הנערה הייתה אירית שהגיעה לארצות הברית כחלק מחילופי סטודנטים. הארי התאהב בה ממבט ראשון: הוא נכנס ואמר לה: “יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי מימיי, התינשאי לי?”. בידו היה בקבוק ברנדי, והוא היה שיכור. בידו השנייה הוא החזיק את העיתון היומי.

אונה, הנערה האירית, צחקה ואמרה: “כן, רק בתנאי שתביא לפה את מה שאני הכי אוהבת”. “מה את הכי אוהבת?”. “אהה – פרחים, ומלונים…”, היא אמרה, וחברתה צחקקה. כעבור שעות ארוכות, כשהמשמרת של אונה נגמרה, המנהל נזף בה שמישהו עומד בחוץ וקורא לה בלי הפסקה: אונה יצאה ומצאה את נילסון שעון על לימוזינה, כשמולו עשרות דליים מלאים בפרחים, אינספור מלונים, וצעצועים רכים מכל רחבי העיר.

סיפור האהבה של השניים התפתח במהרה ולא דמה לשום דבר שהיה להארי לפני כן. הוא היה פנוי לגמרי להעניק לאונה ולקבל ממנה, והם היו זוג דביק ומאוהב. החתונה אורגנה מהר מאוד, בבית מלון: גם הנהג שלהם, גם הכומר וגם רינגו סטאר – כל אחד מהם נתן להארי עוד סם, והארי הגיע לחופה דלוק לגמרי.

רינגו היה השושבין. הוא דאג לעבור בטיפאני’ס ולהביא לשניהם טבעות, אבל משלא ידע מהן מידות האצבעות שלהן, אז הוא קנה ויטרינה שלמה של טבעות יהלומים והביא את כולה לחתונה. הארי כל כך רעד מול הכומר, שרינגו החזיק את ידו בכוח כדי להשחיל אליה את הטבעת. וכך התחילו חייו החדשים של הארי נילסון.

Happy birthday to the incomparable Una O'Keeffe! We love you! ❤️ pic.twitter.com/P2xVuUMBxh

— Harry Nilsson (@OfficialNilsson) September 15, 2018

כמו האב, כן הבן

הארי ואונה הביאו לעולם שישה ילדים יפי תואר. וזאק, בנו של נילסון משכבר, הגיע לבקר אצל אביו ונעלב מחיי המשפחה הטובים והחדשים שלו – ממש כפי שקרה להארי עצמו. הנבואה של “1941” הייתה אמיתית עד כדי תימהון.

הארי התמסר לחלוטין למשפחתו, והעניק להם כל שיכל. חייו נעו על מי מנוחות לך, עד שהארי התעורר בוקר אחד, בשנת 1991, וגילה שיש בחשבון הבנק שלו רק 300 דולר.

רואת החשבון של הארי, עליה הוא סמך במשך שנים ושטיפלה בכל נכסיו, איבדה את כל הכסף שהרוויח כאומן יוצר. הפחד הכי גדול שהיה לו – שוב להיות מחוסר כל – התממש ברגע אחד.

חבריו נחלצו לעזור לו: רינגו העביר לחשבונו 25 מיליון דולר, אבל הארי ידע שייאלץ להשיב אותם. כל המשפחה עברה לדירה קטנה, רואת החשבון ישבה בכלא שנתיים בלבד, ובינתיים הארי ניסה למכור את אוספי המוזיקה שלו כדי להרוויח כסף.

שוב הוא יצר מוזיקה לפרסומות, וחברים כמו רובין וויליאמס אימצו אותו לפרויקטים אלו ואחרים כיוצר פסי קול. שנות חייו האחרונות עברו עליו במאבק ובכמה התקפי לב: לילדיו הוא אמר ש”זה מה שקורה כשעושים רוקנ’רול: החיים הפרועים והמהירים, הם לא מפתח לחיים ארוכים”.

Happy Father’s Day! pic.twitter.com/cHUKTxYOCH

— Harry Nilsson (@OfficialNilsson) June 19, 2022

בימי חייו האחרונים, הוא אסף את חבריו להיכנס למכוניתו והשמיע את כל האלבומים שלו. לבסוף הוא הסתובב אליהם ואמר: “שמעתם? זו הייתה עבודת חיי. תודה על שהקשבתם”. בלילה האחרון בהחלט לחייו, הוא אמר לאשתו שהוא אוהב אותה הכי בעולם, ובבוקר קם – חזר לאולפן – הקליט אלבום אחד אחרון בהחלט, ומיד כשסיים – הארי נילסון חזר הביתה ומת מהתקף לב.

רציתי לכתוב מסקנות על יכולתו המרהיבה של הארי להשתנות, על מהות החיים כמקום ליצור בו, להיהרס ולהיבנות, על המשפחה והאהבה וחשיבותם הממשית, על סמים ודליקות והזדהות אישית עם רעיונות שהיו להארי. אבל חשתי שמשהו בלהחליט איך לסכם אותו, יהיה לא נכון מצדי, שיש להכיר את הארי בזכות המוזיקה שלו – ורק להמליץ לכם ללכת בעקבותיה, להאזין לה.

אין דבר שהיה חשוב לו להארי יותר מלהשקיע בקהל שלו, עד לפרט הזעיר האחרון. הדרך להוקיר לו תודה תהיה להכיר בו, וללמוד ממנו, וליהנות מקולו הבל-ייאמן, קול שהארי הרס – אולי בכוונה – כדי להיגמל מיופיו. מי יודע.

הערות המיועדות לאנשים שהם אובססיביים למידע מיותר:

• המספר הסידורי של אבא של הארי בחיל ה-NAVY במלחמת העולם השנייה, היה: 646 91 03.
• דני רובס, שחולה על הארי נילסון, טוען שהוא “מוזיקאי של שתיינים”.
• לדיוויד בואי קוראים במקור דיוויד (רוברט) ג’ונס. אבל הוא שינה את שמו, כדי שלא יבלבלו אותו עם דייווי ג’ונס מהמאנקיז. דייווי ג’ונס מפלצת הים נשאר כמו שהוא.
• ב”מידנייט קאובוי” שיחק ג’ון וייט – שהוא כאמור אבא של אנג’לינה ג’ולי. הוא הסתכסך איתה למשך שנים ארוכות עד שהשניים פחות-או-יותר השלימו. הוא גם פרו-ישראלי נודע.
• פרק 8 בעונה 6 של סיינפלד (“The mom & Pop Store”), הוא רפרנס מוחלט לסרט מידנייט קאובוי: אפילו רואים את החבר’ה שם צופים בו, ושומעים את נילסון שלנו.
• לאור האלבום “נילסון שמילסון”, הוציאה הלהקה ווילקו אלבום בשם “ווילקו שמילקו”.
• בשנת 1978, חברת אפל הפקות של הביטלס תבעה את אפל-מחשבים – כן, אפל שאנחנו מכירים ואוהבים, של האייפונים – על “גניבת” סמלם המסחרי. התביעה יושבה בשנת 1981, כאשר אפל-מחשבים שילמה סכום נחמד לאפל-הפקות. אפל-מחשבים הבטיחה להישאר מחוץ לעסקי המוזיקה, אבל שילמה לאפל-הפקות עוד 26.5 מיליון דולר בתחילת שנות התשעים, ואז הוציאה בשלווה את מכשירי המוזיקה שלה. הבריטים לא נשארו חייבים, תבעו אותם שוב, והפסידו הפעם. הסיפור הזה המשיך והתגלגל ממש עד שנות האלפיים, ואתם מוזמנים לקרוא עליו באינטרנט, אבל חלילה, אל תדאגו: גם לביטלס וגם לחברת אפל נשאר קצת כסף.
• להלן רשימת הכלים שלקחו חלק באלבום SON OF SCHMILSSON: פסנתר אלקטרוני, גיטרה אקוסטית, פסנתר, באס, סקסופון, גיטרה חשמלית, בוזוקי, פרקשן, טרומבון, חצוצרה, קונגו, טמבורין, כלי מיתר, גיטרת פלדה הוואית, קרן אייל, מספר קרנות יער, הרמוניקת באס, אקורדיון, מקהלת רקע, גיטרת סלייד – די, אני לא יכולה יותר. היו עוד.
• ומי ניגן בתופים, באלבום הזה? אחד רינגו סטאר – שקרא לעצמו בקרדיטים “ריצ’י שנייר”. למה? ככה.
• אז מה עלה בגורלו של זאק נילסון, בנו של הארי?: בשנים האחרונות הוא התמודד עם מחלת הסרטן, ותרם רבות להופעות רוק המוקדשות למלחמה במחלה. הוא אפילו קיבל מכתב אישי מפול מקארטני ומאשתו, המאחלים לו החלמה מהירה ומברכים אותו על פועלו. זאק נפטר ב-2021, כשהוא בן 51. המחלה הביסה אותו. מכריו העידו שהוא היה אדם מתוק ואדיב באופן מיוחד.
• החל משנת השבעים, נילסון, רינגו ולנון היו חלק ממועדון אקסלוסיבי שניהל אליס קופר, אביר הטראש-מטאל גלאם-רוק. למועדון הזה קראו “The Hollywood Vampires”, ויכולת להיכנס אליו אם הצלחת לשתות יותר מכל חבריך לשולחן.

הייתה להם קבוצת סופטבול, הם שתו ימים כלילות, והאלבום Walls and Bridges של ג’ון לנון נכתב מתוך ימיו במועדון ומספר על כך. זאת ועוד: בשנת 2015, ג’וני דפ! אליס קופר וג’ו פרי, הפכו להרכב זעיר וזמני והוציאו אלבום בשם Hollywood Vampires השר על ההיסטוריה של המועדון. מוזר.

• הבנתי שיש עיבוד בימתי ל – THE POINT, אך לא מצאתיו. אם מישהו שמע וראה, ספרו לי.
• אם תרצו להתקבל למועדון התראמפ המוזכר בחלק על הדירה הלונדונית של נילסון, אתם מוזמנים לנסות ולהגיש מועמדות באתר שלהם. מי יודע, אולי תזכו להתרועע עם חבר’ה כמו מיק ג’אגר במחשכי הלילה.

• עובדה שלא היה לי מקום הגיוני להכניס אותה: בשנות השמונים, נילסון הפיק סרט שוופי גולדברג – אז עוד קומיקאית בתחילת דרכה – כיכבה בו: וגם הוא ניתן לצפייה ביוטיוב, וגם הוא תמוה ומעורר מחלוקת. לסרט קראו “הטלפון”, ובו רואים את וופי מדברת בטלפון במשך 90 דקות, רק היא לבדה לגמרי. לא אספיילר כיצד הסרט נגמר, אבל נאמר שוופי עצמה הזדעזעה מאיך שהסרט יצאה, ותבעה את יוצריו ב-5 מיליון דולר עם צאתו לאקרנים.