התמזל מזלי לעבוד עם אלי ביז’אווי – אולי גדול המתרגמים הישראלי, ולפחות, בעיניי. אספר לכם קצת על העבודה של אלי ואז על איך שאני נכנסת לתמונה הזו.

אז החל מלפני כמה שנים, אחת מהשאיפות שלי הייתה לעבוד עם אלי ביז׳אווי. התרגומים שלו גרמו לי לחוויית זרוּת מענגת כלפי השפה העברית. איכשהו, אין לי מושג איך – הוא תרגם את שייקספיר ומולייר באופן צלול ועכשווי, למשל:

רומאו: די מרקוציו, די! הרבה מילים על כלום!

מרקוציו: נכון, על חלומות הלילה שהם כלום,
פרי אשליות של מוח מתעצל!
ריקים מתוכן, כמו אוויר דלילים,
מטעים כמו רוח –

בנוויליו: שמע, מר צלצולים
עם כל הרוח, נאחר בסוף.

התרגום הקודם היה משהו בסגנון ״דום, דום מרקוציו, הן הבלים בפיך״, ״בקפוץ עליו מרה ורוגז, יאוץ אל רסיסי הטל קדימה״ וכאלה: מתרגמים לעברית תמיד עלו כמה משלבים, אפילו ביצירות מודרניות (שאוט אאוט לעמנואל לוטם מ”שר הטבעות” ו”חולית”).
וזה יפה, באמת, אבל כיף גם שהחיים והשפה ממשיכים להתגלגל. אלי עשה משהו שלא הבנתי איך עושים. חלמתי לעבוד איתו.