ואגב – אני באמת לומדת פיזיקה, מראיינת פרופסורים והולכת לשיעורים קבוצתיים ופרטיים. כל זה לצורך כתיבת דמות של פיזיקאי-גאון, כי עלי להבין איך הוא חושב, לעומק ובאמת, מעבר לחשיבה האנליטית הבסיסית שגם אני ניחנתי-קוללתי בה.

אז אתמול ישבתי עם אחד המורים שלי, ושתינו קפה בגינה שלו אחרי סשן החוק-השני-של-ניוטון. החלקתי מבט על הצמח המטפס, ושאלתי כבדרך אגב מהי משמעות החיים, ולמה הכל כל כך בעל-גוון-טרגי. ציפור חלפה מעל ראשינו, והוא חייך ואמר לי מה דעתו בנושא, והדגיש: “בכל מקרה, אפילו לפי הפיזיקה החדשה, התשובה לשאלה הזו היא סובייקטיבית.

…כלומר, האמת קיימת ביחס לכל מערכת ייחוס”, הטעים המורה הפרטי, שגילו כגילי – שלושים – ונמשים מכסים את אפו. הוא הניח את הקפה שלו והחל לצייר על לוח הטושים שהוא לוקח איתו לכל מקום (הם טיפוסים): “למשל – את היא מערכת ייחוס ‘נועה’. ואם אני רוצה לחקור את האמת של מערכת ‘נועה’, עלי להבין איך ‘נועה’ תופסת את הדברים, ומהם הדברים ביחס אליה, לפי דעתה”.

קפצתי: “רגע רגע, איזה שטויות! שנינו יושבים בגינה, מדברים שפה, זו אמת! אם זה לא היה במשותף, לא היה כלום!”

“נכון”, הוא השיב, “יש אמת אובייקטיבית. אבל כנראה שרוב הדברים מלבדה תלויים באיך שכל אחד מודד הכל, ומה הוא בוחר למדוד. זה נותן לנו הרבה מאוד כוח”.

הנהנתי. הרגשתי סבל עמוק-עמוק באותו הרגע.

כלומר הייתי מאושרת, אבל גם נורא-נורא עצובה, כי כל כמה שהוא הסביר לי דברים כן הרגשתי לבד: חשבתי על התאוריות של ריצ’ארד טיילור ודקארט, ידיים מכוונות ואלוהים רואה-כל, וכל הדתות; אנשים שמסבירים לנו מה האמת, והמוח האנליטי זקוק להם כדי להירגע, כשהבטן מתהפכת בחוסר תוחלת. “אין לי אחת משלי”, מלמלתי. “אני בסך הכל בן-אדם כלשהו. אני לא יודעת דברים. אני שואלת את כולם”. הוא חייך בשלווה ולא אמר כלום. מי ידע שפיזיקאים הם מורי זן.

וזה באמת הרגל שלי כבר שנים, לשאול את כולם מהי האמת או מה דעתם, ולהידהם מכמה שהם פשוט יודעים. התחושה – שעלתה גם בוקר אחר כך, כששכבתי על הספה בקליניקה של הפסיכולוג, והוא ישב מאחוריי, בלתי נראה – “…היא שכולכם יודעים משהו, אפילו אתה”, זעמתי. “כולם יודעים את הדבר הזה, ומאוד בטוחים בו, ולכן אני שואלת אותם. ואני לא מיתממת, אני לא מנסה להישמע חמודה, בחיי – אם אני נאלצת להתחיל להבין לבד מה דעתי על כל מיני דברים, אני מוצאת בתוכי כוח מאוד חזק, מאוד רע, מאוד נוקב, שבכלל לא פגשתי”. הוא שתק, ובהתחלה לא סבלתי את השתיקה שלו, אבל לאט-לאט התרגלתי אליה. התרגלתי לריק שאי-שם, התשובה שלא מגיעה.