אל תשכחו שאני בת-ים
בתחילה הייתי בת-ים, שחיתי במעמקים ולפעמים שערי הסתבך באלמוגים האלה: אבל כשביקשתי לעצמי רגליים, ובאמצע ארוחת השישי, נעמדתי עליהן, הכל הסתדר. זו הייתה ארוחה מפוארת, שכיסתה את כל פני מפת הויסקוזה התכולה. צלוחיות לבנבנות מחוררות ובהן מיטב ממאכליי הים. אוה, זה היה דליקטס! הצדפות ורחשי שאיבתן; אחותי ואני ניגבנו את השפתיים במפית, ושינינו גררו החוצה […]
על ״חרבות ברזל״ ועל תקומה
סדר היום שלי תובעני. אני היא התובעת ממני: לקום מוקדם מאוד, להסתובב קצת בחוץ, ולשוב ליום שבו עלי לסיים לקרוא ספר, לכתוב כמה שיותר, וגם להספיק לעבוד בכל מה שצריך לשם הלחם (תרגומים, ׳קתרזיס׳, הקלטת ספרים), ולקיים חיי משפחה וחברה. בערב הכרח לעשות אימון, ואז לנגן בפסנתר, ובזמן שנותר לבשל עם ניתאי שחזר מבית החולים. […]
