הכחשה היא בעייתית – תמיד. כשאנחנו מכחישים למשל את הטענות של הפלסטיניים, אנחנו בבעיה משום אובדן הראויות שלנו. אם הם טוענים לסבל וליחס מחפיר –

לפני המלחמה – הפקקים, הצפירות, הדחיפות בדרך לאוטובוסים, איחורם של האוטובוסים, גלגוליי העיניים וחוסר הסבלנות של נותני שירות, המחאות מכל הסוגים; כל אלו ואחרים גרמו

בכל שנה ישוויצו אוהביי החורף במלנכוליה שלהם, ויאשימו אותנו, מעריציי הקיץ, בשטחיות. אז אנחנו נתבייש מהם, ונסתיר מפניהם את הגעגוע לים הנוצץ, הבגדים המנופנפים וחופשת

אני קוראת ספרים במשך כמה שעות בכל יום. זו הצהרה שאפשר לשנוא אותי בגינה, או להאמין לי שזה אפשרי וכדאי. אין לי זמן יותר מלאחרים,

נכתב בעיר אתונה – וב-22.12.23: נראה שאלוהים הוא מים. וזה סופי. וככל ששותים מים, כן מתמלאים באלוהים. נראה שכמו בכל המקרים, חוזרים מבחינה הגותית להתחלה

סדר היום שלי תובעני. אני היא התובעת ממני: לקום מוקדם מאוד, להסתובב קצת בחוץ, ולשוב ליום שבו עלי לסיים לקרוא ספר, לכתוב כמה שיותר, וגם

אני נמצאת עם אבא שלי בשדה התעופה של פריז, ומשתדלת להסתיר את הדרמה הנפשית מתוכה אני כותבת כעת: ואיך שלפני כמה דקות, דמעתי מול דייל

ישנתי גרוע הלילה, וכשהתעוררתי נכנסתי ל-BBC והתחלתי להתייפח. ממש, בכי תמרורים, כזה שגרם לדוור שבדיוק חלף ליד המרפסת שלנו לשאול אותי מה קרה, והסברתי לו

בלילה שבו נכנסנו לעזה, ניתאי ואני חלקנו כדור הרגעה. עטפתי אותו והוא התכרבל לתוכי, קטן וחמוד כפי שגברים רוצים להיות עם נשותיהם. אמרתי: “יש לי

טקסטים נוירוטיים מ-2019.

נכתב באוקטובר 2019

זה יישמע מוזר, אבל אני מרגישה שבזמן האחרון התפרקתי מהשפה. אני נהנית לשמוע אותה. אני חולפת על פני שותפה שלי בבוקר והיא אומרת בצחוק ובלי

17.4 סגול ובשעה-לא-שעה, באיזה לילה, התקשר אחי. התקשר אחי. בדיוק שטפתי כלים וחשבתי על מהות העולם – ככה זה עם כלים, כלי פילוסופי חשוב –

ואולי הסוף הטראגי של וואלאס, שהיה סופר ומרצה אמריקני והתאבד אחרי שלוש שנים משאת הנאום, משרה משהו קודר על כל זה. אבל לא, כי המקרה