על ״חרבות ברזל״ ועל תקומה
סדר היום שלי תובעני. אני היא התובעת ממני: לקום מוקדם מאוד, להסתובב קצת בחוץ, ולשוב ליום שבו עלי לסיים לקרוא ספר, לכתוב כמה שיותר, וגם להספיק לעבוד בכל מה שצריך לשם הלחם (תרגומים, ׳קתרזיס׳, הקלטת ספרים), ולקיים חיי משפחה וחברה. בערב הכרח לעשות אימון, ואז לנגן בפסנתר, ובזמן שנותר לבשל עם ניתאי שחזר מבית החולים. […]
אנשי הכמעט ואהבתם הכמעטית
בחור ובחורה יושבים באותו החדר, הוא שוכב על המיטה ומניח את הראש על מרפקיו, היא בספה מתעסקת בכל דבר שנמצא לידה. הבחור לוטש בה מבט. “אין לי שום זכות לחלום על זה”, היא אומרת. “אתה יודע? אני בעצם שטחית. אני יודעת איך לעשות רושם הפוך מזה, זה הכל”. הוא מחייך. הוא מספר ש’שתהיי לי הסכין’, […]
היום שבו מובן התפרק מהוראה
זה יישמע מוזר, אבל אני מרגישה שבזמן האחרון התפרקתי מהשפה. אני נהנית לשמוע אותה. אני חולפת על פני שותפה שלי בבוקר והיא אומרת בצחוק ובלי הקשר: “התשובה היא לא”, ואני בוחנת את המילה תשובה, ואת ההיא ואת הלא, את זה שתשובה יכולה להיות לא ויכולה להיות כן, ופתאום נעים לי בלשון ובחיך. או, נניח, ידיד […]
נאום לטקס סיום תואר ראשון
ואולי הסוף הטראגי של וואלאס, שהיה סופר ומרצה אמריקני והתאבד אחרי שלוש שנים משאת הנאום, משרה משהו קודר על כל זה. אבל לא, כי המקרה שלו לא מחייב אותנו לפחד מפני היפתחות התודעה כמו מניפה. וואלאס היה מכור לטלוויזיה ולסמים ויושבי האולם הזה מכורים לש”י עגנון ולגיליון ‘צריף’, אז בשלווה אמשיך בדברים. כי, תראו: הנה […]