אל חדר הטיפולים של דוקטור ויטלי קבורקין, פרץ גבר צעיר ומרשים. על אף שהיה גבוה, דמה קצת ללפריקון; הוא לבש מעיל ארוך בצבע בירה, ושערו היה חום ומופרע. בפניו, הזכיר במשהו את ג’וני דפ, בימים טובים יותר (של ג’וני דפ), אבל הרופא נבהל ממנו. בעיני הצעיר היה נצוץ דמוני, חיוך שהולך לצד אחד. כמו כן, הוא זרק לרופא את כרטיס קופת-החולים שלו בזלזול, כאילו זה קלף-פוקר. ויטלי נתן בו מבט ארוך. אמר, שאם לא ישנה את ההתנהגות, הוא יעוף מכאן. לויטלי אין כוח למטומטמים.
אבל רון זה, היה רחוק מן הטמטום. הוא חייך ואמר, “אין בעיות”. הרופא התרצה. החליק את הכרטיס בכנו, ואז, כמעט שבלע את הלשון. במסך נטענה רשימה ארוכה, בלתי-נגמרת, של רופאים ואבחנות; ויטלי גלל, וגלל, וגלל, מדי דקה כחכח בעדינות. גלילת העכבר עשתה רעש של מתיחת נצרה.
רון התענג על תדהמת הרופא. “נו?”, אמר לבסוף, “אז אתה תעזור לי?”
מבטיהם הצטלבו בשלום קל, כאילו סלחו שניהם על משהו. הרופא שאל, ברוך, “איך אתה מרגיש?”, ורון צעק: “אה! ראיתי פסיכיאטר!”
“כן, כתוב במחשב”.
“שלא תחשוב שאני פסיכי!”
“טוב. אתה מוכן להראות לי את זה?”
רון זינק מכסאו, ותוך שהלך למיטת המטופלים, כבר התפשט. קשה להסביר כמה פעמים עשה את זה, בכמה קליניקות, שהשיבו פניו ריקם, באמירה: “אין לי מושג איך לעזור”. מחזה עורו היה בלתי נתפס. ויטלי התקרב, בלאט, בוחן את הדבר הזה שנגלה לו. הוא בדק את זה בזכוכית מגדלת, תוך ניסיון גדול לשמור על נפש שווה, על-אף שמימיו לא ראה… כתמים כתומים, רבים וצמודים זה לזה, כיסו כמעט את כולו. הם זהרו כמו מארקר, כמו הכוכבים בתקרה של חדרי ילדותנו. צבע בלתי טבעי, שנוצר בעור. והם זעו, כאילו רעדו! רון זינק מהמיטה – “לא!”, הוא צרח, “הם גדלים ממך! תפסיק!”
“להפסיק מה?!”
“מה שאתה חושב!”
מה – קשה היה להסביר למה, אולי חושיו החדים במיוחד של ויטלי, אבל הוא ידע שאכן יש קשר בינו לבין הכתמים. אפילו הרגיש אשמה.
“רק כשתפסיק לחשוב, אני בא!”
“מה, אבל מה אני חושב…”
“לא יודע, שאני לא טוב מספיק? אתה מזהה אותי, נכון?”
“מ – מזהה אותך?”
“כן…”
“לא, מי אתה?”
“מה מי אני? אז אתה לא מזהה אותי?”
“לא מזהה אותך.”
“אני סופר.”
“סופר?”
“כן, סופר. הוצאת רבי-מכר. אולי יותר צעירים ממך קוראים אותי”. רון ידע כעובדה שרק נערים קוראים אותו, אך רצה להציג זאת כאופציה. וויטלי, מצדו – חלילה בלי לרצות להיות מיושן, אשתו קוראת הרבה, ואת השם רון אטיאס לא ראה בספריה שלהם. וספריה זו, דווקא התרחבה מעבר לאיכות, כלומר היו שם גם ספרים שנותנים לך ליהנות, ולא רק הרמן ברוך והומרוס… אבל כל אופן הקיום של רון הזה, לא העיד על… טיבו של סופר… מנגד, שקי-חרא היו סופרים מעולים לאורך ההיסטוריה, אולי הכי מעולים…
“תפסיק!”
“את מה?”
“אני גרוע בעיניך? זה העניין?!”
“לא קראתי אותך!”
רון נאנק ונפל, בדרמטיות. ויטלי ניגש לשולחן וחייג למזכירה, תבטלי את התורים הבאים ורד, כי זה חמור; אבל עכשיו היא תסתבך עם הצעקות! אנשים מחכים חודשים לבוא לויטלי, נו בחייך! ורד, נפצה אותם. כן. לא. זה רציני. הוא הגניב מבט לרון, תוהה איך לתאר את זה למזכירה הזועמת. רון בא להתיישב בכיסא, וויטלי הורה לו שיתעטף בניילון המגולגל. רון ציית לו. אך גם בתוך הניילון, נראו הכתמים זזים ומפעמים. הם נמנעו לפלוש לצווארו ולפניו, כאילו מתחשבים ביופיו.
ויטלי החליק אליו אקמול. “עכשיו”, אמר, “אני כולי שלך. ספר לי הכל.”
“די” – רון נאנח, קובר את פניו; “עוד פעם?”
“רון. אני לא חושב כלום. תספר לי איך זה התחיל, מה קרה, הכל, כל הפרטים.”
רון ידע למה ויטלי גורם לכתמים לגדול. יש בו את הדבר הזה שיש באנה. אולי – חכך בדעתו, אולי בגלל זה ויטלי יידע לעזור. והוא החל לספר.
לפני שנה, אחרי שיצא לו עוד רב-מכר, ישב בבר החביב עליו, וניגשה אליו בחורה. היא הייתה מאופרת מאוד אך נאה, עם שיער שחור וחלק, ואמרה לו שהיא מעריצה שלו, קראה ה-כל. הוא תפס אותה, ונישקה מיד. עד כאן, אמר רון, “ערב נורמלי”. אלא שהשניים שתו, וצרכו סם, והאוויר המתיק, ומשהו נעשה מעניין. הם הלכו אליו לדירה, ולכל אורך הדרך הביט בהליכתה, הליכה כשל עורכת-דין – ובתוך זה, פזורת-איברים. כאילו היא כל-כך מסודרת, שהיא חופשיה לגמרי. גם כשצעקה: “אני לא מאמינה שאני עולה לבית של רון אטיאס!”, לא הייתה בזה חולשה. היא נכנסה לדירה החנוק והילכה בה, מחליקה את האצבעות על השולחן, משתהה מול כל פרט. רון התרכז בהליכתה הסקסית. בהערצתה. או-אז תפס בגרונו; הסם שנטלו החל לטפס.
“גם אצלי”, אמרה לימור, “בוא נשב רגע. להכין תה?”
“שמה”, החווה למטבח. “לא תה, מים. מה תה?”
הוא לא זוכר מתי הרים את היד אך הייתה זו מורמת, שובל מטושטש אחריה. הוא חש הרמוני בהולכו לספה, כאילו ההליכה מעולה; שתי כוסות מים הונחו. פתאום הטריד אותו משהו, בלי צורה. רון ניסה להבין מה היא כל-כך אוהבת בכתיבה שלו. הוא חקר אותה, אך לא היה משוכנע, אם השיחה הזו אמתית או קורית בדמיונו. מתישהו היא קמה, שובל-דמותה נשרך בהמון-היא, והן מתחו את הסדין… – מתי הגיעו למיטה? – “תבדוק את זה!”
קול הלימוריות הדהד. “מה?”, צעק.
“כתום… מסנוור!”
רון חש כיצור זעיר במרכזו של דבר-מה, הביט אל הבטן, ובאמת, שם זרח מה שהסתבר להיות הכתם הראשון.
“לימור נשארה לגור אצלי,” סיפור לויטלי, “והיא הייתה מציקה לי שאבדוק את הכתם, אבל דחיתי את זה כל הזמן. הכתם עוד היה חמוד, קטנצ’יק… לפעמים שפשפנו עליו אלכוהול, בנזואיל-פרוקסיד…”
“האם התאהבת בלימור?”, שאל הרופא.
“מה זה קשור?”
“אני שואל.”
רון מצץ את שפתיו. כן, לא, מה זה אהבה בגיל שלושים ושש. היא מעניינת. הייתה דורשת שיכתוב יותר, סוגרת אחריו את הדלת, כאילו מדובר בסופר נכבד. היא ניהלה את ענייניו, שיווקה את ספרו החדש ‘אמא שלך זבלית’, “היא האמינה בי”, הפטיר. בכל מקרה, הייתה מלטפת את הכתמצ’יק בלילה. כל זה הלך ככה, כמה חודשים, עד שערב אחד התקשרו להזמינו לערב הקראה של משוררים וסופרים צעירים ומבטיחים. רון הקדיש רבע שעה לכתיבת הקטע שיוקרא שם, כי ידע, ובאמת היה זה כך, שהמון בני-נוער יגיעו רק לכבודו. ואכן! במועד הערב הזה, שארע בפאב בדרום העיר, היה רון ליוצר הכי צבעוני! מעריציו התפוצצו עליו בצעקות, הוא ולימור רק ירדו מהאופנוע וכבר רצו אליהם; “רון, גרמת לי לקרוא ספר!”; “סיימתי את ‘דרום אמריקה מסטול’ בלילה!”; “רון, שינית לי את החיים!”. רון חתם על ספרים. יתר המשוררים, שישבו ושתו בירות בשתיקה, חשו מורת-רוח. שנוי במחלוקת ככל שיהיה, זו הערצה שלא יזכו לה בחיים.
נערה אחת, ששמה אנה, הציצה על רון ועל זוגתו, כשאלו שירכו להם דרך בכל ההמולה. אילו היו לה הכוחות שבסיפורי הפנטזיה שהיא כותבת, היא הייתה הורגת אותו במקום. היא צחקה מעצמה. טוב, מה זה חשוב; ורון התיישב לידה, והבחין בה, בלונדינית עם גבות שקופות. פנים ארוכות. הם הסתכלו זה בפני זו.
לויטלי, אמר: “היא לא הכי יפה.”
“אבל היא בכל זאת תפסה את המבט שלך.”
“כן. אנ’לא יודע להסביר. ונתתי לה ספר.”
כך היה; הציפורן של לימור חדרה אל ירכו, אך רון רכן לילקוט שלו, ושלף עותק של ‘אמא שלך זבלית’. “את כותבת? את הולכת להקריא?”
“כן וכן.”
“קחי. במתנה. הבאתי עותקים למכור, אבל את אני מרגיש שאת צריכה לקבל אחד.”
אנה החליקה קווצה אחרי אוזנה. היא דפדפה בספר, וככל שעשתה זאת, כמו גלילת העכבר של ויטלי, כן מתחה את כתמו… וזה הכאיב…
“תראי”, לחש לה (לימור נותרה מאוד לא מרוצה); “זה ספר פשוט. תכלס? זו הייתה הצלחה גדולה באינטרנט, אז רציתי להוציא לדפוס. המטרה הייתה למכור, פשוט למכור, להשיג קהל לספר הבא. מבינה? זה רומן זול,” הדגיש, “אבל תראי איזה תהילה זה הביא לי.”
“ששש!”, נזפו בשניהם. הערב התחיל.
“כתבת ספר שאתה לא עומד מאחוריו?”, לחשה אנה.
המנחה צעקה למיקרופון: ” – אז! אני מניחה שכולכם מכירים אותו, והוא כאן היום! קבלו את מי שגרם לכם להתחיל לקרוא, רון, אטיאס!”
רון לא הבין. היא לעגה לו? הוא הלך לבמה, בקהל שאגו: “הוא עם המעיל!”, שהרי זה מעיל-סימן-ההיכר שלו, המקטורן הארוך והירוק הלפריקוני (ויטלי עצר את רון, ודרש ממנו להפסיק ללבוש את המעיל מעכשיו. בכל מקרה:)
“תקריא את אמא ש’ך זבלית!”, צרחו.
“‘דרום אמריקה מסטול’! תקריא את ‘דרום אמריקה מסטול’!”
רון החזיק במיקרופון. פתאום הרגיש בהצגה מטומטמת לגמרי, כאילו מה זה בכלל כתיבה. הוא הביט לשמאלו על לימור ואנה. “היום, אני אקריא משהו חדש”, אמר, הוא חש לפתע שוב מסומם, כאילו שורה בו אותה הרוח, עירום מעורו. הוא דפדף במחברת העור שלו, קצת בלתי מרוכז, והקהל מחא כפיים שוב באי-נחת.
“הפנסים! זוהרים לך על השיער. את כל מה שחיפשתי באישה; אני לא אוהב רזות, לא אוהב שקרניות… יכול להיות שבחיים לא ידעתי מה זאת אהבה, עד שנגעתי בגוף שלך…”
המילים הלכו ונעשו בוטות. תיאורי מציצות, ליקוקים; אלימות שהכירה לימור עמוק בתוך עולמו. היה זה טקסט אמיץ, כואב, על השריפה שבלב הסופר הזה, אך הכתם הלך והכאב… צרב, ובבירור התפשט, והוא חיבק את עצמו וכמעט בבכי סיים: “זונה!”.
רון ברח אל מושבו. המנחה עלתה אחריו. “אולי חלקכם קראתם את הבלוג שלה”, אמרה, “ילדת הפלא, אנה!”. ואנה ורון חלפו זה על פני זו בהולכם, צמתה מתנדנדת, והוא מקופל כקבצן.
אנה המתינה, שמי שהגיע רק בשביל רון, ילך. הקהל הצטמצם אפוא. רק כששתקו כולם, דקלמה: “כשחיפשתי, את עצמי, מצאתי משהו שאני מוכרחה לחלוק”.
“היא מדהימה” לחשו בקרב המשוררים.
“…הבלתי-נאמר. המילים שלא נאמרות, גורמות לאי של נחת… והים שועט מסביב לאי, מכווץ אותי לעץ יחיד. אני לבד! מנדנדת לך, רק אל תשאיר אותי, תגיד משהו! המילים הן גאולה. הרעש, כל רעש. כי מילים שלא תאמר יכאבו יותר מאמירתן. הביקורת כולה מתגלמת באי-המבט שלך. אני לבד; בנשיאת ראשך לאי-שם, אני לבד, אבא. תגיד משהו, שלא אמשיך להרהר. אני מתחננת.”
מחיאות הכפיים גאו. הקהל נעמד. רון שאל את לימור: “אהבת?”
“כן”.
“מה כן?! זה יומרני בטירוף, זו לא אמת”, השיב בעצב, כי דווקא היום הבין למה הוא בכלל כותב. גשם התחיל לרקוע, כהלמות סוסים, רון כמו נצמד לעץ היחיד באי שלו. “בואי נלך, בואי נלך לימור”, אמר ותפס בידה. אותו ערב, שניהם נדהמו לראות עד כמה הכתם גדל.
כל יום – עוד כתם, “ולא רק זה”, הסביר לויטלי, “הכל שיגע אותי באנה. חיפשתי אותה בגוגל, כל יום. קראתי בפייסבוק שלה, כל הזמן. חיפשתי ת’שם שלה בעיתונים, מת מפחד למצוא. דפדפתי במדורים מתחנן לאלוהים לא למצוא אותה. שירים, סיפורים שלה”. רון קבר את פניו. הצעירה האנונימית הפכה אובססיה. “ותבין, מי שרוצה לכתוב בעיר הזאת, מתחנף אלי. אני הקינג! אני יכול לשווק כל סופר!”
“היא לא צריכה אותך,” ניחש ויטלי.
רון נד. “אבל פגשתי אותה שוב. בשבוע הספר. אני, וכל החברים שלי, הקמנו דוכנים למכור את הספרים שלנו. היה שם” – הוא הצביע לנקודה בקליניקה, כרואה ברוח (שוב הרהר ויטלי שבכל זאת הוא סופר), “מיקרופון… ואנשים עלו בספונטניות להקריא דברים. אז הלכתי עם ‘אמא שלך זבלית’ והקראתי גם.” הוא חייך. “סוף-סוף נהניתי להקריא. אבל אז… אנה. ראיתי אותה.”
שעונה על קיר. מאחורי נגני הג’אז. עמדה וסלסלה את צמתה, שעה שעמד על הבמה הקטנה, עם ספר בידו. הוא פלט: “אה!” כאוב, והמאזינים לו בשדרה, תהו. האם זה טריק ספרותי? איש לא ידע אם להתרשם. הוא חיבק את בטנו באין-אונים. כשירד מהבמה, ניגש אליה.
“נו?!”
היא הביטה בו בחרדה. “נו…?”
“מה חשבת? שזה לא לרמה שלך? לא טולסטוי? מתי את תכתבי ספר, שנראה מה את שווה? במקום לבקר את כולם?”
אנה נאלמה. היא חיבקה אל חזהה את הספרים בידה, מחפשת אחר תשובה בעיניו. “מה עשיתי לך?”
“את יודעת יפה מאוד. זונה.”
אנה צמצמה את עיניה. “אתה יודע משהו,” אמרה לו, “אתה בחיים לא תהיה הדבר שאתה משקר שאתה”. והסתלקה. כששב לחבריו, שאלוהו מה הוא דיבר עם המוזרה הזו. אבל לא ריפא הדבר את קנאתו. כעת הביט בויטלי, לא יודע מה עוד יעשה, וזה אמר: “רון אטיאס, תפסיק לכתוב.”
“מה?!”
“מה ששמעת. תפסיק לכתוב. בבקשה.”
“א – “
“לא מעניין. לא אנה, לא לימור, לא החלומות. אני מסביר לך, אני מבין. תסתכל בעיניים שלי. כאילו אני אבא שלך. תפסיק לכתוב ספרים. ותחזור להגיד לי אם הכל נעלם”.
הכל נעלם.
הכל נעלם. הכל. אמנם, החיים התרוקנו; אירועי שיא ואושר, עוצמה בעיר. וכן, חבריו נעלמו כמעט כליל. אבל לא עוד כתמים. ללכת בעיר הפך מעמסה ערירית, מביכה, אך משוחררת. לעומת זאת, אנה, הפכה לגדולת סופרי דורינו. עודנה חמורת-פנים, מסורה לעצמה, ישבה בכנס בשווייץ והשתופפה על הנאום שלה, שיוקרא כשתעלה לקבל את הפרס. והנה כי כן, מישהי בשורה מולה הסתובבה אליה. “אנה?”
אנה הרימה ראשה.
“אנה? היי, גם אני ישראלית”, חייכה. “באתי לסקר את הזכייה שלך. קוראים לי אלי. אני גם כותבת. קראתי את כל הדברים שכתבת! בהצלחה בנאום!”. אלי זו הסתובבה חזרה, מפנה לה עורף תחת תספורת פטריה.
פתאום, כאב חד, צבטני, אלים, תקף בעורה של אנה.
