עורו יחיד בחדר יוצא ממטען חשמלי והיא הרהרה על לבגוד בו. היא רפרפה על גופו הישן באצבעותיה, כשני פרפרי פרחים, כמה אהבה, נכון? כמה אהבה, ובצימאון מרוסן חקרה כל נמש, חבל שהוא לא ער, כמה שהוא רך. האפשרות לבגוד; איך קרה שאתמול שכחה לחשוב עליו. איך לאחרונה היא חושבת על הדברים הלא נכונים, אולי כי לפני שנסעה הביתה אכלה פיצה ב’מיסטיק’, עם אלי, שהוא לא סתם סטודנט בירושלים כמוה, אלא ירושלמי מלידה, וטוען ש’מיסטיק’ זו הפיצה הכי-הכי – עם כל הכבוד לפיצריות המגונדרות של המושבה – ואלי, כמה צפוי, חיכה מתחת לדירתה שברחוב עזה. היא דהרה במורד מדרגות האבן, התיק כבד על כתפה. זה בנאלי: זה הריגוש כלפי הפגמים שכנראה יש באלי, המסתתרים מתחת למעבה קסם של פגישות ראשונות, כאילו שבלתי אפשרי להכיר ולאהוב עדיין, כי אין יותר מעבה. בנסיעה הם דיברו על אקזיסטנציאליזם וכמה שהמרצה שלהם מצוין, אלי הביט ישר על הכביש ולא עליה, היא חייכה: בת 24, אבל יודעת שהמרדף הוא רק אחרי המבט. הבגידה אינה שווה את המבט. והם אכלו את הפיצה שלא הייתה מאכזבת, ואלי זחוח: אמרתי לך. ואז, בתוך ידידות אפלטונית, הנה הדבר שקורה לה איתו פעם בכמה זמן (ולא קורה עם בן-הזוג): היעטפות במבוכה, מן וואקום, והיא מהר מדביקה פיסת אנשובי לשיניים, נוגעת בו שיראה, “היית יוצא איתי?”. המוכר מהדלפק צועק לה: “אפילו ככה את יפה!”, והיא כל כך משלימה עם החיים ברגע ההוא! איזו הרמוניה – מה יותר מזה? גבר אחר, שיגיד לאלי, שהיא יפה, מה יותר מהתסריט המדויק הזה? מרוב אושר היא מסמיקה. אלי מחכך את ידיו; הוא מהורהר, אולי הוא לא שמע את המוכר? נדמה שהוא לא מקשיב. היא מצחקקת ואומרת בכוח משהו בחזרה, כדי להדגיש, ואז מבינה: אלי, שאינו טועה בכלום, יודע. והפתטיות של הבגידה… חיפוש ריגושים, זה לא רק נמוך, זה מאוד חסר-בטחון. כן; לפתע את היא מבינה את הפרדוקס. ואלי שלף מהילקוט שלו כמה דפים: “הדפסת?”
היא מתבלבלת – מה, את מה?
“הצגת האני בחיי היום יום’ של גופמן…”
“באמת נעשה שיעורים עכשיו?”
“לא בשביל זה נפגשנו?”
מיקרו-הבעה – היא מצמצמת את עיניה – היא יודעת את שברון הלב שהיה קורה אילולא. כן: אלי היה בוחר בבחורה רגועה יותר. אבל מנגד, מיקרו-הבעה אצלו מסגירה שבריר חיוך, על שהצליח לשלוט במצב מולה, הפקחית, המרשימה, עם הגרביונים מתחת לשמלתה, החדה, חדה ומיוחדת.
נפלה לפיזור נפש. הביטה על היציאה לרחוב. תחבורה עמוסה. שמיים בצבע עופרת. קיץ וגם חופרת.
“גופמן מדבר על זה שכשאנשים יוצרים קשר אחד עם השני, בכל סוג של תקשורת, אז הם בעצם מתנהגים כמו בהצגה. אני בכוונה מתחיל לדבר כי אני מכיר אותך ואת תתפזרי לי.
אנחנו מכינים את הדמות מאחורי הקלעים ואז עולים איתה על במה, כמו שחקנים. את חייבת לקרוא את זה. כל התנהגות זה ניסיון להציג את עצמך כמו שאתה רוצה שיחשבו שאתה, לא כמו מי שאתה באמת”.
היא חשבה על החבר שלה שמחכה בבית והחניקה נפיחות בבטן, איום פתאומי, חריף-בולעני, עיניהם נפגשו. “מה יש?”
“לא מרגישה טוב.”
“כל השבוע היית אאוט”.
לא – אוי, לא – זו לא ההתמכרות לריגוש. הוא רואה אותה.
“ומה את חושבת על המאמר?”
מה היא חושבת על מאמר שלא קראה, בשנה הראשונה שלה ללימודים? “לא יודעת” אמרה-נזפה, מבינה כי לא את הגרביונים הוא אוהב כי אם אותה. אפשרות הבגידה אינה מרגשת, אלא עמוקה, איזה אסון. היא הופכת לאנושית יותר בכל רגע.
“את לא אומרת מה את חושבת אף פעם. אבל זה כנראה חלק מהקסם שלך”.
“אני מתגעגעת לאורן” פלטה, והוסיפה “מתי האוטובוס שלי, שעתיים וחצי נסיעה, אני צריכה להתאפס”, “תקראי בדרך את המאמר”. אבל בנסיעה הארוכה לצפון היא עברה רק על מה שאלי מירקר: קפדן, אמביציוזי. כעת, הגוף הישן, אור המטען – גם זו אהבה, מה שיש לה אליו. חמש שנים ביחד. הם ידעו שזה אידיוטי שתלך ללמוד בירושלים, אבל מי יכול עלינו, ככה היו אומרים, מחככים אפים. צרות של גילאי העשרים: גילוי ריבוי האהבות. והכי הבטיחה שתחזור הביתה בכל סוף שבוע, אפילו שהנסיעה מייגעת, כי בשביל מי תעשה כזה דבר אם לא אורן? אבל ללמוד במדעי הרוח והחברה – ואורן, אורן בן-המושב – ואיך שיקום למחרת בבוקר והיא תשאל אותו: “נכון לפעמים האהבה פועלת עליך, ואתה לא יכול להתנגד, אבל לפעמים קורה ההפך, אתה זה שמפעיל את האהבה?”, ואיך שיאמר: “או… קיי?”
“אז, מתי זה ככה ומתי אחרת?”
“לא יודע, לי. על הבוקר?”
ריח של בית, ריח אדיב של צפון, את המילה ‘צפון’ חשבה כשהתכרבלו.