בכל שנה ישוויצו אוהביי החורף במלנכוליה שלהם, ויאשימו אותנו, מעריציי הקיץ, בשטחיות. אז אנחנו נתבייש מהם, ונסתיר מפניהם את הגעגוע לים הנוצץ, הבגדים המנופנפים וחופשת הבשר, כובעיי הענק, השמש המוקדמת – לימים הארוכים, הארוכים, לא עוד נזילת הזמן! לאור! כי הם בזים לנו; אומרים עלינו שאין לנו את הקסם האירופי, ושאנחנו מוחצנים, ושאין לנו טעם עילאי באופנה, ושאין לנו צעיפים שעושים היסטוריה.
בעצם, הדבר הוא היפוכו. אנחנו נמשכים החוצה רק כשהעולם טבול-תכלת. אנחנו מעריכים את העובדה הפשוטה של האנשים האחרים ברחוב; תנועה מפיחה בנו אושר, וגם האפשרות לא לחשוב מעבר לשמלה פרחונית, ולא לפחד שהאוויר ידקור. אולי אנחנו העדינים פה, בכלל. אולי אנחנו אלו המתכסים בשכבות, ורק כשבאמת חם, סוף סוף בורחים אדיי העצבנות שלנו… האנושיות… אנחנו להתפשט, ולצאת, ומסיבות טבע של קיץ.
אמנם, מילים כמו ״ביקיני״ מעלות באפינו טעם של ים מלוח גדול, גדול, ותקווה גדולה להיאבד בו. אבל גם אנחנו נוגים, קוראים ספר בכל יום, וגם לנו יש חדרי עבודה רנסאנסיים, ואנחנו שומעים אליוט סמית׳ ומוצארט. לאוהביי החורף אין שום מונופול על הבדידות! אנחנו דורשים כבוד מהם. ביקשו איזון חיצוני למה שקורה בתוכינו: ביקשנו אור קיצי ומתוק, אווירת ילדות, קרטיב לימון, עצים מיובשים, ילדים צוחקים בכיכר הבימה. אנחנו אוהבים את החום הזה! חום, ולא קור! ולא נתבייש יותר!
(הכותבת יושבת בבית עם כפפות, צעיף וכובע, על הרדיאטור)