שלום, עומר,
הא – בועת העצב! אתה זוכר שהמצאנו את בועת העצב, את הנגע המסוכן הזה שבני מזל בתולה נולדים איתו? חוויית התרחבות הזו כשסוף־סוף נוכחים בחיים, ובו זמנית מרגישים את זמניותם… אני כותבת לך על הברך שלי, במונית על גשר ברוקלין… נריה יושב מאחור, המזוודות בבגאז׳, והבועה שלי מנופחת יפה־יפה. בתיק היד שלי יש רק דרכונים, איפור, וספר השירים שקניתי אז באנגליה. שנים שהספר המרופט הזה הולך איתי כדי שאוכל לחשוב עליך בחופשיות – הרי אסור היה לי לכתוב לך!
אתה זוכר איך היינו יושבים בגן התות. הייתי מכורבלת בתוכך, ואמרת, ״זה הכאב של בני המזל שלנו, סמדריל׳ה קטנטנה. אנחנו לא מאושרים! זה המנוע שדוחף אותנו ללמוד, להתקדם!״. וכשצעדתי לתוך מבטך, יפה תואר בחופת חתונתינו, ומבטי כל הבנות ליוו אותי כחוטי דבק… אחר-כך בסעודה סבתא שלך תפסה את ידי, ״את תיזהרי מעין הרע״ אמרה בלחש, והצלם לכד את הרגע הזה. הייתי יפה. סביבנו רואים את החברים שלך, מושיק שמאז אין לו עין, אהרון שמת ביום כיפור, יוסק׳ה שמת בהתשה, ירון שפצעיו בנפשו. רקדנו במחולות את סוף נעורינו. לא ידענו שבתוך שנה כבר תרוץ בתעלה, וירדניים יתכופפו בסליקים…
ביקרתי שם בכל יום אחרי מותך… גם ככה למדתי בירושלים. הלכתי הלוך ושוב בתעלות. דיברתי עם כל מי שלחם איתך, דרשתי שיספר לי שוב שוב איך עלתה השמש, קמת והסתובבת לחזור, ובדיוק אז חייל שלהם ירה. כדור אחד, טס באוויר עד ללב שלך שבצד ימין, הפוך מכל בני האדם. אני בדיוק ישבתי בגבעת חיים עם הוריך, רועדת מחרדה, עטופה בשמיכות, פתאום הרגשתי כאב חריג בצד ימין. אחרי כמה שעות ראיתי את האחות חולפת מול החלון ודופקת.
נגמר עליי. רק בת 24. חברותיי לדירה בישלו וכיבסו לי, הקיבוץ הכריח אותי לסיים עם התואר באנגלית כדי שאחזור ואהיה מורה. כל הזמן בדקו עליי שאני לא משתגעת, באורח הענייני הזה של קיבוצניקים, שנאתי כשהם הגיעו. האדם היחיד שהתרגשתי לפגוש היה ראש החוג לאנגלית, מהאוניברסיטה, פרופסור זעיר שבא אליי בכבודו ובעצמו. התיישבתי במיטה. הרגשתי שזה איש משלנו, איש עם בועת עצב. הוא הסיר את משקפיו, ובמאמץ לסגל לקולו איזו אותנטיות, אמר: ״תשמעי, סמדר – תגמרי את התואר. אפילו רק כדי שתוכלי לקרוא את הספרות שלהם בשפתה״. או-אז נזכרתי בספר הזה שקניתי באנגליה, מבחר משיריו של ייטס, ואיך ניסינו לקרוא אותו בגן התות, צוחקים על עצמנו שאנחנו לא יודעים אפילו מילה. התחלתי לגרור את רגליי לבחינות הסיום.
באזכרה שלך כבר יכולתי לדבר עם מלאני, אשתו האמריקאית של דודך אהוד. אהוד היה מדליק. הוא ישב בסלון, מלא חיים, בבגדי יוקרה ירקרקים, ובין אנשי הקיבוץ נראה כגזיר עיתון. לפתע היכה על מצחו – ״סמדר! לא ייאמן – הכול מסתדר לי!״ הוא משך בשרוול של מלאני, והזכיר לה שהם בדיוק חיפשו מטפלת דוברת עברית לילדיהם. ״יש לך תוכניות? את מתכננת להישאר כאן?״ משכתי בכתפיי. האם אֲלמֵד אנגלית בבית הספר של הקיבוץ, או אצא לעבוד אצלם בניו־יורק? בלבי פחדתי שתכעס עליי אם אעזוב את הקיבוץ שלנו. ומלאני הנבונה, היו לה גבות מצוירות כשתי קשתות ערבסק, היא סקרה את כל-כולי בחיוך מזמין.
כל הזמן ההוא בניו־יורק דמיינתי איזה המום אתה אי־שם, כשאתה רואה איך אני מסתדרת. איך גיליתי בתוכי כושר לדחוף את עצמי, כמו שאתה עשית בסיירת: יצרתי עוד קשר, ועוד אחד, בהיי־סוסייטי! הם נתנו לי דירה קטנה משלי בווילג׳, שם שהיתי בימי החופש, ובשאר הזמן עזרתי בביתם עם ילדיהם. הילדים היו נפלאים, ולמלאני היה טעם נפלא – בבגדים, באוכל, בהכול! היא לימדה אותי הלכות־חיים, הפכתי לבת משפחה. בכל פעם כשחברינו מהארץ באו להשתלמויות, הזמנתי אותם, וכשהם הלכו בדירה שלי עם הרצפה המבהיקה – כבר לא הייתי רק אלמנת הקצין.
יום אחד ניגשה אליי העוזרת של מלאני ואמרה שמישהו בשם ירון חיפש אותי. צנחה לי הלסת. ירון־ירון? ששירת איתך? ירון מניר צבי! ״ביצעתי עבודת בלשות כדי למצוא את המספר שלך!״ אמר בשפופרת. ״אתה… אתה בעיר?!״ ״בוודאי!”. התברר שהוא חי בעיר כבר כמה שנים, מנהל מועדון לילה, וכל המי ומי מכירים אותו. הוא היה חברם של פיט סיגר וג’ואן באאז. הוא לא סבל את הקיבוץ ולא התכוון לחזור אליו. היו לו תלתלים ערמוניים, הגעתי לו על לכתפיים, ובניגוד לכל מיני בחורים שליוו אותי לביתי – הוא מעולם לא נשאר בכוח. ידעתי שהוא מעוניין, אבל הוא כיבד אותי. הוא פתח לי דלתות והזמין אותי למסעדות ולשיטוט בשווקים. בינתיים, הילדים של אהוד ומלאני גדלו, החלפתי עבודה, הייתי העוזרת האישית של אחד מחבריה של מלאני, ובלילות הסתובבתי עם ירון בבוהמה.
התחתנו במזח. שחפים עטו עלינו במין מערבולת שלא יכולתי להתיק ממנה את עיניי. שערי היה אסוף בפנינים. בועת העצב הכאיבה לי בחזה כשנכנסנו לבית החדש שלנו במנהטן. בימים הראשונים היינו משוטטים בשכונה, טורפים ארוחות צוהריים. הוא הכיר את העיר כמו את כף ידו, וכשהייתי אומרת שבסוף נחזור לארץ, היה ממלמל: “לא”. “אבל למה?”, ״בארץ כולם מדברים על עומר״.
יום אחד התקשרה אלינו מוציאה לאור מתל־אביב וסיפרה שהיא שמעה שעומר ואני נהגנו להתכתב. ״הוא גיבור מלחמה! ועוד גבעת התחמושת!” אמרה בעליצות, “בואי נפרסם את ספר המכתבים שלכם, אנשים מתים על זה, זה יהיה דבר חזק לזכרו”.
“מה זה? מה היא רוצה?” נבח ירון מהסלון. אמרתי לאישה שזה רעיון נהדר. התרגשתי כל־כך שייצא ספר שלנו, עומר, הייתי בהיריון הראשון, ובזמן השיחה הלכתי לסדר דברים במטבח. ירון הלך אחריי. כשניתקתי, הוא השתתק. ככה התחילו השתיקות. יום, יומיים, שלושה. מצאתי את עצמי מתחננת אליו שידבר איתי, והוא שותק. זה היה מייסר, בלתי ניתן לנשיאה, ובכל זאת בלילה היה מתכרבל איתי. הוא חי עם איזה איום פנימי – לא בועת עצב כי אם רגש נחיתות. הוא רצה להכאיב לעצמו, ועשה זאת דרכי.
יום אחד מלאני הזמינה אותי לארוחת צוהריים. נריה היה בן חודשיים, הוא בכה בצרחות, וכולם במסעדה בהו בי. ״ששש…״, גערתי בתינוק: ״אני לא יודעת איך להשתיק אותו…״. מלאני לקחה אותו אל ידיה ועיסתה אותו עד שהוא נרגע. תוך כדי כך, אמרה: “אני מאוכזבת ממך. אם את הולכת להיות אישה קטנה, אני לא ארחם עלייך, אני אדע שבחרת בזה״. “על מה את מדברת?”, “על ירון”. “ירון הוא אדם רגיש”. היא הניחה את נריה בעגלה, לגמה את כל הקפה שלה, קמה והשאירה שטר על השולחן. לפני שהלכה, אמרה לי: ״הוא שותה״.
חיינו הצטמקו לקפסולה. נריה צרח, וירון רק תבע ותבע: ירון רצה שלא אדבר עם הוריך, שלא נציין את יום הזיכרון לחללי צה”ל, שלא אכניס הביתה את ספר המכתבים שכבר הודפס בעוד מהדורה. בלילות שכבתי פקוחת עיניים וגופי קפוץ. הלכנו לטיפול זוגי. אחר־כך עוד אחד. ניסיתי לחמול עליו, הרי הוריו מעולם לא העניקו לו אהבה ללא תנאי, ידעתי שהוא גאון, שיש בו כוח גבולי של אומן, הוא גם היה אבא נהדר לפעמים, אבל – זהו.
הוא עשה מעשה אחד. לא אתאר לך, אם לא ראית, ואני חקקתי גבול. אני נוסעת עם נריה הביתה. הלוואי שהוא יצטרף אלינו, ישלים איתך ועם עצמו, אבל אני כבר באמת לא בטוחה, וכבר לא יכולה לפחד ממה שחושבים עליי. זהו, עומר. אני כבר גדולה.
הגענו לשדה.
סמדר.
