חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

אל תשכחו שאני בת-ים

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

בתחילה הייתי בת-ים, שחיתי במעמקים ולפעמים שערי הסתבך באלמוגים האלה: אבל כשביקשתי לעצמי רגליים, ובאמצע ארוחת השישי, נעמדתי עליהן, הכל הסתדר.

זו הייתה ארוחה מפוארת, שכיסתה את כל פני מפת הויסקוזה התכולה. צלוחיות לבנבנות מחוררות ובהן מיטב ממאכליי הים. אוה, זה היה דליקטס! הצדפות ורחשי שאיבתן; אחותי ואני ניגבנו את השפתיים במפית, ושינינו גררו החוצה את השרימפס מזנבו. רעשי השליקה ליוו את כל הערב. כשסיימנו לאכול, הנחנו את הסכו”ם בצד, ואבא החל לדבר על הפילוסופיה האמפריציסטית, ואחותי אמרה משהו על היחלשות הראייה שלה, והוא המהם והמהם: “ג’ון לוק אמר, ג’ון לוק גרס”, וקולו דמה לדג הסלמון המיובש, אבל אני ניסיתי להסביר לו: לא ג׳ון לוק, תקשיב לבת שלך. הוא המשיך, והמשיך, לפטפט, ואני לעסתי את קולו של אבי. עיניו הקטנות הבהבו מאחורי משקפיי המלבנים. עולמו הזעיר, החכם לכאורה. נעמדתי במקומי פתאום: “די!”

“מיכל, תשבי – “

בעטתי ברגל השולחן. אבא גלגל עיניים בחוריי מחיית הדגיגונים האלה. צרחתי עליו שזו הבעיה, שכולם אוהבים אותו רק כי משהו בו מעורר רחמים. הוא הביט באמא, ובאחותי, כי כשאני משתגעת – כולם זוכים לברוח מעצמם, סוף-סוף. והוא הרים את גבעול כוס היין: “את יודעת שכשאנחנו היינו ילדים, אפילו לא נתנו לנו – “

“די עם זה!”, הצטרפה אחותי לפתע. אחותי הממושקפת, הגדולה ממני בחמש שנים, הזדעקה: “תקשיבו לה!”

זה היה רגע מופתי. התפקידים, עד כה, היו כאלה שלא אפשרו לה למרוד. כל המחשבות שחו בתוכי באימתניות ומאמצעה של אחת מהן, יריתי: ״…שהאמת היא! אבא! שאתה לא מקשיב באמת! ואת, אמא, אי-פעם שמת לב כמה אתם מתווכחים?״

“אנחנו?” קולה שרק כאוויר בזכוכית, “אנחנו?” חיפשה את עיניה של אחותי, שברוך השם לא ראתה טוב, ולבסוף פלטה: ״אנחנו בכלל לא רבים!״.

״אז תריבו! תריבו כבר!״

״מספיק״, פסק אבא. ״את הורסת לכולם הכל״.

״…ואני מתחנפת אליכם כל החיים שלי, כי נדמה שאתם שבריריים, שלא תעמדו בעלבון!”

בן הזוג הוריד את המים. הופיע במטבח כשהוא עוד רוכס את הג’ינס. הביט בנו בשפתיים חשוקות: לא מופתע, יודע את הנרטיב. כעת נצא מהארוחה באמצע וניסע הביתה. ההורים ידברו עם אחותי, שאולי תמשיך להגן עלי לראשונה ואולי תשוב ותשרת אותם – השאלה היא מה היא רואה. בדרך הביתה איתן יניח יד על ירכי. שנינו ננחש כיצד מאשימים אותי, את האישיות שלי, בבעיה של כולם. שנינו ננחש כיצד אני צורחת ולא נשמעת. איתן יגיד שהוא תמיד ראה איך אבא מושך את השיחה מפי אחרים. אולי היום, אגיד לו:

“תעצור את האוטו”.

אולי הוא יענה: ״מיכל, אנחנו בכביש החוף – ״

״תעצור״, אני אתחנן.

“הוא יחרוק ויאט בשביל האפר הלבן, שמנגד לו הים התיכון. “אני הולכת ברגל. אנחנו, ביננו זה נגמר”. אטרוק את הדלת: כל הכבלים שלי לעולם האנושי ייפרמו. רעש עמוק של גריסה, מטלטל וחזק כשל ערבול חצץ אימתני, ירעיד את המים: הרעש יהפוך לנהמת אינסוף הגורמת לחורי האוזניים לגרד. לבסוף, המכונה העלומה תוציא מבטנה אנחת רווחה. סוף סוף אעטה על עצמי את השתיקה, ואצלול בחזרה למים.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי