בחור ובחורה יושבים באותו החדר, הוא שוכב על המיטה ומניח את הראש על מרפקיו, היא בספה מתעסקת בכל דבר שנמצא לידה. הבחור לוטש בה מבט.
“אין לי שום זכות לחלום על זה”, היא אומרת. “אתה יודע? אני בעצם שטחית. אני יודעת איך לעשות רושם הפוך מזה, זה הכל”.
הוא מחייך. הוא מספר ש’שתהיי לי הסכין’, מאת דוד גרוסמן, זה למשל אחד הספרים הכי טובים שקרא. “איך גרוסמן הזה, שיהיה לי בריא, מתאר – נגיד – את האופן שבו ילד לומד לדבר, ובמילה אחת לוכד את אלף המשמעויות שלה. לא משנה, אני לא אגיד את זה כמוהו”.
היא נאנחת. שניהם רוצים להיות סופרים, והוא משתעשע בקנאתה. נדמה כאילו הבחור מתייחס לעצמו ביתר השלמה, אבל רק נדמה, הרי זוהי הטכניקה שלו, להחליט שהוא לא טוב מספיק. מלחמתה הנרקיסיסטית של הבחורה בעצמה גורמת שתגרד את מכנסיה. הוא מבחין בספר של מורקמי, שנמצא שם על השולחן, ואומר שמורקמי, לדוגמה, מומחה למוזיקה קלאסית, הרי רואים את זה בספרים שלו; הוא יכול להסביר מופשטוּת מוזיקלית באמצעות תוכן. “משהו כזה”, מתנצל הבחור, “אני בחיים לא אתאר את זה כמוהו”.
הבחורה משכלת רגליים. קנאתה רק גוברת, הגבר הזה רע לה, רע לה. משחק החשק שלה ושלו נסוב סביב הלחצות. זה גורלם של מאהבים שרוצים את אותם הדברים. היא מכחכחת; “כן, המילים הופכות לצלילים, ולהפך”, ושניהם מהנהנים, והאוויר נקרע ביניהם במין ידיעה מוחלטת שהם לא יהיו זוג לעולם, ורגע כל-כך משותף דווקא הופך אותם יריבים. היא רוצה אותו לפתע – בעוצמה; “אין שום זכות להיות כותבת גדולה”, היא משקרת, “ואני בעצם שטחית. כלומר – יש לי תובנות עמוקות, אבל לפעמים אני מכורה לעשיית רושם ולריצוי”.
מוזר. זה כאילו כבר קרה פעם. אלא שמעולם הוא לא הסכים עם דבריה, יחסיהם נסובו סביב “קונטרה”, עליה לרדת על עצמה ועליו לסגוד לה. לא לדוד גרוסמן.
היא בספה, הוא שרוע על המיטה. היא תוהה האם הוא מרגיש כמוה, אבל הוא רק מסתכל על ירכה. בכל זאת, עם כל הספרות הזאת, זה בסך הכל חדר, והוא מלקק את שפתיו בלי משים. דווקא הנץ בו חשד שזו יכולה להיות אהבה, אבל לא, לא… היא חושבת שהיא יורדת על עצמה, הבחורה הזאת, מרוב גדלות רוחנית; הוא מתחיל להאמין להכרזות שלה. בשבריר השנייה מובן כי כל ההצגות בעולם הן אמת. מהר, כדי לא להרגיש שאינו מאוהב יותר, הוא אומר: “תגידי, קראת כבר את שתהיי לי הסכין של גרוסמן?”
“לא”, היא משיבה, תוהה אם זה משהו שכבר קרה.
“זה ספר חובה”, הוא ממשיך. “בחיים לא ראיתי כזה דיוק, בתיאור של תחושות והדברים הקטנים בעולם; יש שם קטע, שבו הוא מסביר את עצם קיום המילה הנלמדת בפה של עולל, כלומר זה שתינוק לומד להגיד אור – אבל אז הוא כותב שחבל, רק את המילה אור הוא לומד, ושכל האורות מתכנסים לתוכה… נו, אני לא מצליח להעביר את זה כמוהו. זו חוצפה שהוא ככה כותב”.
היא נושמת בקנאה לגרוסמן, ופתאום נראית כבדה בעיני הבחור, כאילו בנשימה המובסת חשפה שכישרון הכתיבה שלה נורא עצוב, כי הוא תקוע, ומכוסה על ידי מילים. כלומר, היא כותבת נפלא על כך שהיא לא כותבת. וכל הספרים בחדרה, כמוהם כעטלפים.
“תשמע – העובדה שהכי מפחידה אותי, היא שאני חדה. יש לי חלום-חיים, לכתוב ספרים. ואני מנפנפת בחלום הזה כמו בשמלת פאייטים, וכולם יודעים שאני עושה זאת טוב, למרות שלא עשיתי את זה. שאני מקפידה – למרות שלא הקפדתי. אבל כשאנחנו מדברים על סופרים, על יכולתם למצק רגע לטקסט, אני שונאת את עצמי”.
הוא מתיישר. גם הוא שונא את עצמו. היא מתיישרת; היא טובה ממנו סוף-סוף. היא הורידה מעצמה מספיק כדי להבהיר לו איפה הוא ממוקם. כעת, היא, שחושדת שכל זה כבר קרה, ממשיכה: “אני לא שטחית, כי אני יודעת מה עמוק, ולפרקים אני צוללת אל לב העומק, אבל כל מה שמעסיק אותי זה מה ייראה עמוק. ועצם העובדה שאני מודעת לזה, לא מכפרת על העניין, ואז אני אומרת את הדבר הכי מקסים, כמו שאני עושה עכשיו, מדברת בפתיחות על החיסרון שלי, ואתה חושב לעצמך ‘הו היא כל כך צנועה’, ואז – “, האוויר נגמר לה. כל עוד הם ביחד, הם כמו אוחזים זה בידו של זו מלעשות. ברגע האינסופי של הכמעט.
והתשוקה בחדר גואה. זה פשוט: בן, בת, חדר. והשמלה הולכת ומתחמקת מהירך. אבל שניהם חולמים לכתוב, והעולם קטן, והוא קם, ופתאום אומר, “האם קראת את ‘שתהיי לי’ – ” והיא קוטעת אותו, כי כעת כבר אין שום לה ספק שזה כבר קרה. “גבר ואישה יושבים אחד מול השני”, היא שומעת קול – “הוא שוכב על המיטה, והיא בספה”, ומביטה למעלה. היא תקועה בסיפור שהיא לא כתבה. היא אומרת: “אני ממש מתביישת בכמה שאני פוליטיקאית של כמו-עומק”, והוא אומר לה: “אני מבין”, והיא מביטה בפניו ואומרת בבקשה בבקשה שהפעם זה יתקדם, ונהיה ביחד. בוא ונמצא אמצע וסוף, אבל הוא מבחין בספר של מורקמי שיש לה על השולחן, והיא קוברת את פניה, כשהוא מדבר ארוכות, ארוכות, על ההבנה של מורקמי במוזיקה.
