בלבו של יער אחד, התרחש “ריטריט” – סמינר בן ארבעה ימים. המילה שאולה מאנגלית, ופירושה לסגת מחיי היום-יום ולמצוא מרחב להירפא בו, לעבור סדנאות בנושאים רוחניים ולהכיר נפשות כמוך.
זה היה בוקר היום השלישי כשאחת החניכות – הגר – הפסיקה להתרכז בהרצאה, והחלה להרהר. לפתע, החליטה לקום. היא נעמדה, נרגשת על ההקשבה הבלתי אמצעית הזו לעצמה, ומשראתה שהמדריך ממשיך לדבר בלי הפסקה, ושאף אחד לא אומר כלום, התחילה ללכת. היא נעלמה מעיניים רואות אל מורדות היער. המדריך בדיוק נאם על אודות גלגולים אחרי המוות, ואיך, למעשה, כל היקום הוא אחד (משפט שמבחינה אסטרונומית אין לו הרבה משמעות: ובכל זאת החניכים הביטו בו בהערצה מושלמת, בייחוד החניכות). בעוד כמה חודשים, כשיהרהר במקרה הזה, הוא יתהה למה הוא לא הפסיק לרגע אחד את שטף הדיבור, וקרא להגר לחזור.
בריטריט, למעשה, החניכים מכונים מתרגלים, מלשון תרגול. התרגול הוא רוחני, ונועד לשפר את אורך הרוח וחייהם של המשתתפים, אבל הגר לא הרגישה משופרת. היא כבר התרחקה ביער, מיהרה והגיעה עד לנחל שבמורד ההר. היא שטפה את פניה במים הקפואים, והתחילה להרהר במה שמוטי אמר לה אתמול, משפט שהיה כמו אקורד כל כך צורם עד שאין האוזן יכולה לשאת אותו. כל מחשבה קרע אותה מכאב מחדש. בעצם ניסתה להתרחק מהכל ולהחזיק את הכאב, לסכם אותו, אבל המילים היו בלתי ניתן להכלה, ופתאום הכל הסתדר לה – הלחץ הבלתי נגמר, עובדות החיים שלה, אמה ואחותה, הגבר ההוא, מה ששיקפה המראה, הכל הפך להיות מוצק כמו העץ הוותיק מולה, והגר עטתה על פניה חיוך. היא החלה לחצות את הנחל, מסירה את קשר החצאית ההודית שלה, מתקדמת אל התשובה הזו.
בינתיים, עברו כמה שעות: הסדנאות הבאות ביום היו נשימת אוג’יי (נשימה יוגית), או ריברסינג: אחרים הלכו להרצאה על “מגע בילד/ה הפנימי”, “עוצמת הנשיות והגבריות”, “המסע אל המרידיאנים”. בשעה ארבע אחרי הצהריים, כשהם ישבו לאכול ולשוחח בהפסקה, קראה נערה בשם משי – שחיה במשך שנים ברחוב, ועל כל פניה היה פירסינג, והייתה מעשנת סיגריות וצורכת סמים כפייתית – “איפה הגר?”. אנשים משכו בכתפיים. לא ראו אותה כבר כמה שעות. אחד מלמל: “היא הלכה מההרצאה של סידהרתא”. משי החלה לעבור בין הבקתות, לצרוח “הגרי! הגר!” בעצבנות.
הגר הייתה החברה היחידה של משי בריטריט הזה. הן התחברו מההתחלה, כשרק הגיעו וגילו שהן באותו החדר. משי נפעמה על הניגוד בין מראה החיצוני של הגר, שהייתה לבנה עד שקופה כמעט, שברירית, לבין מחשבותיה המפולפלות. רק מי ששוחח עם הגר זכה להיחשף לגאונות שלה, והשתיים בילו כל לילה בשיחות נפש. כל אחת סיפרה על עצמה ונחשפה בלי חשבונות. הגר סיפרה למשי שהחיים סגורים מבחינתה, כמו חדר לבן והד בתוכו. הדימוי הזכיר למשי בית משוגעים והפחיד אותה.
רק אתמול בלילה, הרהרה משי, היא נעלמה לי. חזרה אל החדר בשעה מאוחרת במיוחד. בזמן ההשכמה כבר הייתה ערה ולבושה באותם בגדים. זה מה שהיה בדמיונה ובזיכרונה של משי כשחיפשה את החברה שלה: הגר נמצאת בסכנה נפשית. משהו קרה.
דבר אחד לא אכזב את משי מעולם, והוא האינטואיציות שלה. בלית ברירה היא הגיעה לאחד ממשרדי המתחם הזה, שם ישב חזקי, המזכיר, האחראי על השכרת השטח לחתונות או לריטריטים. חזקי היה מלא לב, היו לו תלתלים שמוטים ולחים, והוא בדיוק קרא בספר בו הוא תמיד קורא בכל פעם שמשהו נשבר בתוכו: “אתיקה”, של שפינוזה. חזקי למעשה ישן רוב השבוע כאן, במתחם הזה: לפעמים כשיש לו כוח לחזור לחיפה, הוא עושה זאת. בלילות של נדודי שינה, כשכל המתרגלים והמדריכים ישנים או מתכנסים בחדריהם לצחקק ולצרוך סמים, חזקי יוצא סוף-סוף לשוטט ברחבה היפה, מוקפת היער. אך בימים הוא אינו עוזב את משרדו, רק לפעמים כדי להציץ על ההתרחשות, עד שהדבר ממלא אותו בתחושת בדידות בלתי נסבלת. כעת, כשמשי נכנסה למשרד, נסערת, חזקי סגר את הספר הגדול והביט בה.
“חניכה נעלמה! אני כבר שעה מחפשת, זה לא מתאים לה, היא במצב נפשי גרוע, אף אחד לא מתרגש, אתה חייב לעזור לי”.
חזקי ליקק את שפתיו. הוא לא העריך את סצנת הניו-אייג’ ותמיד ידע, שעוד יבוא הרגע בו אדם מעורער מספיק, שאינו מקבל לעצמו עזרה נפשית או פילוסופית אמיתית, יקרוס כאן. הוא הנהן, קשוב, מרוכז, והבטיח שיטפל בזה. לרגע הייתה ביניהם ברית עמומה ועמוקה, במבט שעבר בין ילדת הרחוב לחוזר בשאלה העדין. משי יצאה, וחזקי נשם עמוק והתקשר לטאניה.
טאניה היא, לדבריה, “המדיום”, היינו הגורו הרוחנית. מארגנת הריטריט הזה. אישה מפורסמת ובעלת השפעה בחוגי הניו-אייג’. היא נכנסה למשרד – בת כארבעים, אולי חמישים, שערה שחור וחלק עם פוני, גופה חטוב מאימוני יוגה ושגרת תזונה מופרעת – והציתה סיגריה. “תסביר לי בסבלנות”, אמרה בקוצר סבלנות. חזקי אמר מה הוא שמע. “אז מישהי מזיינת לך קצת בשכל וכבר אתה נבהל?”
“אני פועל לפי המחויבות שלי ומיידע אותך. היא הייתה אמורה בכלל לפנות אלייך…”
לפתע הופיע מאחורי טאניה סידהרתא – המדריך עצום המידות, הגבוה והענק, עם השיער האפור המופרע ועיניי התכלת. קולו תמיד היה חזק וגס. הוא שינה את שמו אחרי שהות ארוכה בהודו. “נמסטה, חברים!”
“נמסטה”, מלמלו.
“תגידו – איפה הלכה הגר ליפשיץ?”
טאניה עישנה בשקט.
“מחפשים אותה שם המתרגלים”, אמר סידהרתא, “אף אחד לא יודע לאן היא הלכה מההרצאה שלי”.
חזקי חילץ מפיו – במבוכה – שבדיוק על זה הם דיברו. חניכה נעלמה. הם לא ידעו מי היא עד עכשיו. סידהרתא תיאר להם אותה: “נו, זו הבחורה הזאת הלבנה”, צעק, “היפה –” ובהערה הזו טאניה החווירה. “שיער שאטני כזה, עם חצאית –”
“הבנתי”, אמרה בנוקשות. חזקי חייך. נו נו, הגורו הרוחנית עטופת הבוטוקס מפחדת מהנשים הצעירות. אבל אחרי שסידהרתא וטאניה הלכו, נפל לו האסימון ועמו התכסה חזקי בחרדה: הגר ליפשיץ. זו היא. זו בטוח היא.
מתחילת הריטריט הוא ראה אותה, עומדת רחוק מאחורי כולם כשהמדריכים מקריאים את הנהלים. נערה דמוית ענן, לא רזה מדי, מעין טיפוס בלתי נראה, כמוהו. מאז הוא חשב עליה בלי הפסקה, ומדי פעם יצא לרחבה כדי לחפש אותה. לפעמים ישבה עם כולם, אבל תמיד נראתה לבד. הוא דמיין איך יתפוס אותה לשיחה: למה דווקא “ריטריט”? למה ניו אייג’, ולא פילוסופיה מעמיקה? אם הנפש שלך רכה כשלי (ואני יודע שכן. אני רואה את הריסים השקופים שלך, עינייך הרכות כמו תינוקת. אני יודע שאת ואני דומים), אז את צריכה להכיר עולמות אחרים, כמו שפינוזה…
זו הנערה ההיא, חשב בלחץ, זו היא. הוא הבחין בה במיוחד. כעת התגלה מה פשר החיבוק הזך הזה למשי – כמו חוט שעבר בינם דרך הגר, כמו אנשים שדברים דומים מחברים ביניהם. חזקי יצא מהמשרד וראה שהריטריט כולו כמרקחה: המתרגלים צועקים “הגר”, בוכים, מספרים זה לזה ש”זה מחבר אותי למקומות קשים בתוך עצמי”, ועוד. אחרים החלו לרכל: הם ישבו עם הגר בסדנאות, הם שמעו דימויים לא פשוטים מפיה, אם היא דיברה בכלל. יש לה איזו אמא רעה, מנותקת מרגש, ואחות לא פחות גרועה ממנה. אחותה שמנה, פסיכוטית, ממושקפת ומנודה מהעולם.
“היא הייתה במצב נשמתי נורא”, טען בחור עם ראסטות שבדיוק עישן ג’וינט ארוך. מישהו אמר שראה אותה בוכה אתמול בלילה. מישהי זרקה שסידהרתא הרבה לייעץ לה. כמה דימויים הומטרו, כמה “זה מפגיש אותי עם מקום כואב בי” הופרחו לאוויר בין הקבוצות. כמה מהם התיישבו במעגל מדיטציה דחוף, ובו עצמו עיניים כדי לא לראות. היו גם מי שהפכו כל סלע ואבן, צעקו “הגר! הגר!”, והיו כה מסורים לחיפוש עד כי נדמה שהם מוחקים את עצמם. עד שעות מאוחרות התחננו וקראו בשמה.
חזקי הלך ביניהם, הקשיב וליקט, וככל שהתקדם כן חש מסור למשימה ומרוכז בה. הוא התפלל לעצמו שכשהגר תימצא – הוא יגיד לה שהיא מוצאת חן בעיניו. השעה כבר הייתה עשר בלילה.
משי חזרה לבקתה, התיישבה על מיטתה והחלה להתייפח. כל מי שאהבה בעולם הזה, נעלם. זו הייתה הקללה שלה. חברים שלה מתו מסמים או מהתעללות. כמעט בהיסח הדעת, הוציאה מתוך התיק שלה שקית ניילון ובה שתי פיסות נייר זעירות וצמודות. 250 מיקרוגרם של חומצה ליסרגית דיאתילאמידית – אל.אס.די – טופטף על כל בול מלפני כן, ומשי קרעה אחד בקצות ציפורניה הארוכות והחדות, והחלה להעבירו על לשונה. מולה התנוססה – על גבי התיק של הגר – מחברת.
אותה שעה ישבו סידהרתא, טאניה ומדריכים אחרים, בבקתה של טאניה. טאניה החזיקה מרווה בוערת על גבי שורה של שבעה קריסטלים: קווארץ לבן, אמתיסט, סודליט, קווארץ ורוד, סיטרין, קרליין, המטייט. היא ביקשה את עזרתן של ישויות מעולמות אחרים. קול נמשך מסביבתה, עמום ועמוק, כמו יניקה שבין המימדים. “איפה היא”.
היא עצמה את עיניה בחזקה. “אני מוכרחה למצוא את הגר ליפשיץ”.
“לא היית ראויה לטפל בהגר ליפשיץ”.
היא הידקה את עצימתה. “למה”.
“את ראית אותה. לא הקדשת. הכלי לא היה גדול והיא שקופה וגדולה כמו ים”.
מאז שטאניה נולדה הן דיברו איתה, כיוונו אותה, הנחו אותה לצעוד את החיים. היא הקימה וסגרה עסקים, התחתנה והתגרשה, נפטרה מאנשים או קירבה אותם אליה – לדבריהן. תמיד טענה שאי-אפשר ללמוד את המתנה שזכתה לה. הישויות השתמשו בה כצינור. “הילדה הזו נולדה להרוג אותך”, חשבה – או שמעה – ומסגרה בדמיונה את פניה החולמניות של הנעלמת. הן אמרו: “זו את. זו השנאה שלך למה שמעל לכוחותייך”.
היא המשיכה להעביר איתן שיחה, פסיכולוגית או רוחנית, אין דרך לפסוק: ולבסוף הניחה את המרווה על גבי קערית. היא עטפה את פניה בידיה.
“מה?” שאל סידהרתא.
“הילדה הזאת סובלת. היא נעלמה לנו מהסמינר כדי שגם אנחנו נסבול”.
סידהרתא כיווץ את פניו, בתנועה שהיה בה קמצוץ אירוניה.
“סידהרתא, הילדה הזאת באה להפיץ את הסבל שלה לכל מקום. לגרום לך ולי לדאוג ולחפש אותה. יש לה נשמה רעה, מקוללת”.
אחד המדריכים לחש: “טאניה, אני מוכרחים שנייה להתאפס. איפה לחפש אותה?”
“עוד מילה ואני מסלקת אותך מכאן. ולא תעביר עוד סדנה אחת בחיים שלך”.
“אבל – “
“מה לא מובן? מה אתם לא מבינים?!”
“היא יצאה לטייל קצת ביער, זהו”, אמר סידהרתא כנחירה.
טאניה השיבה: “חיפשו כבר ברחבי היער?”
“כן”, ענו כולם.
“אז יופי”, צעק סידהרתא, “היא בטח עושה לנו מחבואים. תשמעו: אני הכרתי את הגר ליפשיץ, היא הייתה ילדה קצת בעייתית, בוכה על המשפחה שלה, אומרת בכל מיני סדנאות שיש לה מחשבות על להתאבד, רוצה צומי. מגיעים לכאן אנשים צעירים – בשביל האורגיות, הסמים, הכיף, והצומי. רצתה צומי וקיבלה אותו! ריטריט שלם אחריה עכשיו!”. הוא נשען לאחור, והמשיך: “זאת החברה שלנו! אנשים חופשיים, אנשים מיניים, ככה זה, ואם מישהו יאשים אותנו שהיא התפלפה – ” צחק – “אנחנו כבר ננהל את זה כמו אנשים אינטליגנטיים!”
המדריכים הצעירים שתקו, בעיקר מחוסר יכולת לחבר את דבריו של סידהרתא לכדי משהו. לפתע נשמעה דפיקה בדלת המדריכים. סידהרתא זינק, פתח מעט וראה את פניה של משי: היא החזיקה מחברת בידה. עיניה הבריקו כמו מראות. “אני יכולה לדבר איתך?”
“מה יש, קטנטנה?”
“זה כל כך, כל כך דחוף”.
“מאוחר בלילה. בואי תלכי לישון ואנחנו נדבר מחר”.
משי הניחה את ידה על הדלת, דוחפת אותה כך שלא תיסגר. “זה דחוף”, דרשה, וטאניה קמה, הדפה את סידהרתא וצעקה: “את השתגעת? מדריך בריטריט אומר לך לא, זה לא!”. היא טרקה את הדלת בפני המתרגלת הצעירה. משי נדהמה. היא לא נפגעה – עורה היה עבה מזה – אבל היא נדהמה, כי משהו נשבר בקרבה אותם רגעים, והיה זה דבר עמוק מכדי שתוכל להניח עליו אצבע.
היא החלה לחזור בדרך לבקתות המתרגלים, היער רחש ולחש מעליה ומסביבה, והאוויר התערב בגווני פוקסיה, תכלת, סגול וירוק עזים, במעין מערבולות-פרצופים זהירות, צוחקות. זה היה כאילו יש לו לאוויר ממשות. הטריפים שלה תמיד היו ויזואליים, וכעת הלכה-ריחפה בחיים, אך כמימד אחר. נעים היה לה ללכת ולהתנהל בחלל – נעים עד שכמעט לא הבחינה במגע החזק של סידהרתא בידה. “קטנטנה, מה זה ביד שלך?”
המחברת החליקה מאחיזתה אליו. הוא החל לדפדף. היא ראתה רק את עיניו, שיניו, דפי המחברת. סידהרתא ליקק את אגודלו כל פעם שהעביר דף: הם שמעו עורבים סביבם, געיות עזות ופתאומיות. סידהרתא רכן לפני משי: “תשאירי את זה אצלי?”
“לא”, אמרה, וקשה היה לי לתפוס מה בדיוק אירע – אם סידהרתא התרחק, והלך בתוך מערבולות האוויר האלה, היא רצה אחריו וקפצה על גבו. “מה אתה עושה?!” – חשבה ששאלה, שצעקה, אך הדברים הקבילו מחוצה לה ובתוכה. המציאות הייתה כה פתוחה ומורכבת, עד שלא ידעה את ההווה. סידהרתא נעלם בחושך. משי, מחוסרת כיוון, כל כך דלוקה עד שכמעט לא ידעה את מגע הרגליים בקרקע, גיששה אחר הדלת למשרד המתחם. הרחבה המרכזית הייתה ריקה מאדם: געיות העורבים לא חדלו, והמים בבריכה הדקורטיבית שיקפו לה כחול כהה, עמוק ומבעית, ופרחים לוטוס שדמו לנשיקות.
“מי שם?”
חזקי שאל. יציר הלילה של המתחם, וגם זה ששנתו אינה באה לו עם כל מה שמתרחש. הוא ישב על המדרגה האחת בדרך למשרד, בידו הספר. משי ניגשה אליו.
“מצאו אותה?” הוא שאל.
“תגיד, איך קוראים לך?”
“חזקיהו. חזקי”.
היא התיישבה לידו. הביטה קדימה בבהייה. “אני הגר. שומע? הרגע מדריך – אני חושבת – איך קוראים לו עם השם ההודי… הוא לקח לי את היומן של הגר”.
“היומן של הגר”, נפעם חזקי. “מה כתוב שם?”
משי בלעה רוק. “הייתי מרביצה לו אבל אני כל כך דלוקה שאני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ. אני לא מסוגלת לחיות יותר”.
הוא חש בעצב הסמיך שלה, והניח את ידו על בחשש. היא חשה את קרירות אצבעותיו הדקות. “מישהו אנס אותה”.
“מה –”
“ביומן כתוב: יש בן אדם אחד שראה אותי מהיום הראשון, מוטי, הוא הבין יותר מכל אחד אחר. מסתבר שמוטי הזה הסתובב איתה כל הזמן והם ניהלו שיחות נפש. הוא אמר לה שהוא יכול להדריך אותה… שהיא לעולם לא תהיה יפה, שהיא נשמה שברירית, מקוללת, כל מיני כאלה. היא כתבה שמוטי הרים לה את החצאית ועשה לה דברים ושהיא הייתה משותקת. ואז היא התחילה לחזור על מילים… כתבה בעמוד שלם – אני, ובעמוד שלם – לא, ובעמוד שלם – פה”.
“סידהרתא לקח לך מחברת שזה כתוב בה?!”
“נשבעת לך בספר תורה”.
לבו הלם בקרבו. “לאן הלך המדריך הזה? זה סידהרתא?”
“זה היה הוא”.
“את מסוגלת להירדם עכשיו?”
“לא”.
“בואי נתקשר למשטרה”.
“יש לי כמות מפגרת של אסיד בגוף עכשיו. מה משטרה?”
“רגע – ” אמר חזר, מבחין ברע מרוחק של צלצול טלפון, מהמשרד הסגור. הוא ניגש לשם. בית החולים רמב”ם. נערה ניסתה לתלות את עצמה ביער, הבד החליק והיא נפלה, ריסקה את רגליה ואיבדה הכרה. הנערה מזוהה כהגר ליפשיץ. רועה צאן ערבי מצא אותה ולקח אותה על גבו. הרכב כמעט חרק כאשר חזקי יצא מהמתחם: משי ישבה לידו, עם בקבוק מים שחזקי הצמיד לידיה ופקד עליה לשתות. “תקנה לי תפוז בדרך”, מלמלה, “אולי זה יעזור לי”. הם דהרו לבית החולים, וכל משך הנסיעה חזקי הזיע, כדרכו כשהוא לחוץ, ואמר למשי שזו הפעם האחרונה שהיא הולכת לדברים האלה, שהוא מוכן לאבד את חייו כדי להוכיח כמה ה”ריטריטים” האלה מסוכנים, ומשי נעצה את עיניה מהחלון. “עוד מעט נגיע אליה”, אמר, “ואני אגיד לה שראיתי אותה מהרגע הראשון”. וכל כמה שנסע, חשב בפחד כי גם המדריך הזה שעשה לה מה שעשה, ראה אותה מהרגע הראשון כמות שהיא.