הבוקר נראה העולם כה רפה
עייף וגרוע, דהוי וחסר
ואם רק אשתה גלונים של קפה
אז כל הסובב ייראה לי אחר.
אומרים שאסור לפתח תלות
שזה שעבוד מסוכן
חבל לגדל מפלצות-התמכרות
ראו את מקולי קולקין הקטן;
אבל, אי אפשר, לא אוכל למנוע
את זו התשוקה הפנימית לפולים
כי בלי הקפה אין לנפש מנוע
עיניי הם חורי בהייה חלולים.
מרצה בשיעור אומרת, “ספרו לי
מהי, בעצם, אוטופיה מושלמת?”
“מחמח” עונה אנוכי, ומיד
פוערת את פי, עד לשון משתלשלת.
“משהו על נועה עובר” היא תגיד
בחדר המרצים שנועד לרכילות
“הבחנתי בכך גם אני”, יוסיף איש
“היא קודם קיום ואחר כך מהות.”
אם ישאלו אותי, “מה דעתך – “
“עצרו! אין דעה! לא שתיתי קפה!”
“רוצי, קרנף מתקרב להורגך”
“בסדר גמור. תקברוני יפה.”
הרי לא אכפת מי ירדוף אחריי
אל פצ’ינו, רוצח, יהיה זה דרעי
אין לי קפה, אין בי רגש, ודי
אחוש בכריתה של ידי? לא נדמה לי;
אין בי כוחות לדבר או לנשום
אל תגרמו לי לנאום ולצרוח
בטח שלא להגות ולרשום
תנו לנפשי העייפת מנוח.
בלי הקפה אין לי סקס אפיל כלל
(אולי גם איתו, את זה יש לבדוק)
אני אסטרונאוט מרחף בחלל
אני אסקובר או מר-פרויד ללא קוק.
בלי הקפה אני סתם חלבית
מן דג, או דף,
או סתם ערגלית;
בלי הקפה לא אביע חדות
אני כמו תינוקי חיוור ואבוד.
