זהו בלוז ליפעת גנוז
נערה רכת לחי בקליפת קפוצ’ינו
יפעת היא לא גברת לקשר חפוז
מהרו להביט בה, מיד אז תבינו;פרידה קאלו מתמתחת בכיסא
רק רוצה לזיין פילוסוף סובייטי
וכל האומה בחשיש תתנסה
והאבא הגדול יקרא להם “פתי”
אין שום אבא – אני צועקת באיבה
לא משנה לי שום דקארט או בנאי אביתר
עיניה של יפעת שטופות אהבה
היא מהססת אך תאמר שלפקפק מותר;
שוד ושבר נשברה המסכה
החלבן זה ולא רוח! – שאג סקובי דו
היש לנו נפש או שאנו חלבן
המחפש את אבא בשקיעת ווטרלו
ג’ין וטוניק ושמלת קוקטייל
ובושם של פראדה במיזוג דופמין
וגם מברשת אדומה על שפתיים תהתל
על ירך תולה שלט בו כתוב – זמין!
זה הפקר! תמחה יפעת ותדחס הכפית
אהבה הינה נפש חן-יונים אצילית
מי פה נפש מה פה נפש כל אחד הוא ממזר
כבר שנים שזיונים הם אופנה עילית;
שמיי השני חורשים בהר חזון
בשיניי המסרק של דמדומיי אפריל
מייפים אותו-הכן לאופנאי חיצון
שידרג את יופיו בסגנון הרגיל;
אמא למה הפצצה הושלכה?
הרי לפינק לא היה אב כששדי כבש בו
ועיניו נבזזו עד נבנתה חומה
כשנחיריו הרקובים שאבו עוד מה-שמו…
סמים! סמים! זה נעים
כל תא בך ערוגה לזרעי הפרג
בסוף את תהפכי לגינת הפרגים
שנשם אוסקר וויילד כשכתב עוד פרק;
זה במודה לכתוב שיר מוצף משמעים
שלא ברורה לזולת כוונתו הנסתרת
וכמוך להתמסר לאימפולס נעים
שמהתל בי ודורש תובנות בלקט;
אל תחפשו התשובות על הר
גואטמלה כלל אינה ממטרת תשובות
אחרי שתואילו לחזור לפה כבר
לא תתנקו מקוק גם אחרי כמה סחבות;
יפעת! לך כבר אמרתי, זה עולם של הוזים
כל דעתן הוא אמן וכל דעה אומנות
אבל יגיד מי שרווה מסודות החיים
שיופיו האמיתי טמון באישיות
האופי גם הוא פלסטיק גם בובת חלון
הן פיגמליון ליקק השיש כרגליי אישה
וכולן מתייפיפות כמו תזהוביי-ארמון
אך לא צריך להתאפר – רק נוכחות דרושה;
את זוכרת שנשקתי לאדם אפור?
הוא ישב שהוא מישהו בסגנון לו ריד
לכן העיד בביטחון שהערצתי אותו
אם זה רוגש אותו כאילו – אז, שיעיד…
יפעת! את מכשפת המכחולים
יפעת! עלה במים מפזר אדוות
יפעת! את כמו ריקוד של ילדים
יפעת! את אפרודיטת אהבות
למי אכפת מה אני שרה מה יאמרו הכל
למי אכפת כי תקסמי וודאי לעוד מכחול
למי אכפת כי האמת טמונה בצבעונים
ולא אכפת הודות למוזיקת הרוק’נרול
יפעת גנוז הרי לך בלוז
ניסיון נואש לספר על זה
שאת למחפשי פלאים
מן מחזה
קסום שכזה