הבוקר הראשון היה כלום. גיששתי על השידה אחר משקפיי והלכתי לשירותים, נתמכת בקיר מלחץ השתן. השתנתי כשאני כבר זקנה.
יצאתי עם הכובע רחב השוליים שקנינו בבריסל. ירדתי במדרגות, שואלת את עצמי האם נעלתי את הבית, אבל המשכתי רדת, מבחינה כי אני מזדקנת ככל שאני הולכת.
בבית הקפה סוככתי על פניי: ״יש מקום בחוץ?”. היה ריק. המלצר בחן אותי, דמיינתי שמציצים עליי מהמטבח וצוחקים. כמה מעט דופקים חשבון לאחרים ככל שעובר הזמן. פעם גם אני מילצרתי בבית קפה, בגיל שש-עשרה – לכל אדם יש גיל חשוב שאת מספרו הוא זוכר בבהירות.
המלצר חזר ובידו כוס מים. “גברת, תשתי…”
״איך אני נראית? בכנות״.
״נסערת״.
כבשתי את הפנים בידיים ולחצתי על אפי, אויבי המר. בסוד אגיד, שבכיתי גם על זה. האף לא מפסיק לגדול עד שמתים.
המלצר הצעיר והיפה לא זז מהשולחן שלי. “בחור צעיר” אמרתי, “לך תביא לי סיגריות”. הוא רץ וחזר – “יופי. נתחשבן בטיפ”. “זה בסדר גברת, רק שתהיי שמחה”. הרמתי אליו את העיניים: ״עם דיכאון אפשר לחיות, וגם עם שאר תחלואי הנשמה אני בסדר, אבל אתמול הגעתי לסבל הפיינליסטי של החיים״.
הוא התיישב לידי.
״אין לך עבודה אתה?״
״למי אכפת״.
נראה קצת כמו שחקן קולנוע שוודי. חייכתי אליו. ״אתה אוהב ספרים?״
״מאוד״.
״אתמול חשבתי שזהו, אני אשתגע כמו הנשים ההן… לאה של מאיר שלו. מיכל אשת דוד… לולה של ברי מאנילו, דולורס של נאבוקוב, אופליה של שייקספיר, קארנינה של טולסטוי… בטח בקיבוץ חשבו אותי לאחת שתגמור ככה״. הצעתי גם לו סיגריה, והוא הצית אותה.
״קיבוצניקית?״
״הייתי״.
״מתי באת?״
״שש-עשרה״. חשתי יפה וצעירה למול המבט שלו. ״כשהגעתי לכאן מהקיבוץ, הכרתי אותו דבר ראשון. הוא חטף אותי לכולם. דייט ראשון – הוא לקח אותי לבית הקברות טרומפלדור. ברחוב טשרניחובסקי? מכיר? זה מה שהוא חשב שיקסים בחורה. כל הגדולים נקברו שם, הצבענו על הקברים שלהם – ביאליק, אפרים קישון, כל מיני. הוא דקלם לי את טשרניחובסקי: ׳אני אתן לה שירי, שירים של ים… ושמה לא ייזכר ולא יהיה שמה בם, שיר לגל, שיר לחול, שיר לשחף הרן׳… ׳כי אלה עיניה שני ימים ירוקים, בהם חיי תלויים והגיוני חבוקים׳. אתה מכיר בכלל?”
הוא שקשק את ראשו כאומר לאו, אך מנסה להיפתר מהר מהסירוב הזה.
צחקתי. ״אוי… גם אתה טיפוס כזה שעושה שרירים עם השכל, כמוהו. גבר של מדעי הרוח, מה? אני מדייקת? אתם טיפוסים. ככה הייתי מקסימה אותו – הייתי אישה מתוך שיר או ספר, מזייפת את עצמי לגמרי. לילה אחד, הלכנו על הטיילת, ואני פתאום רצתי לים, צרחתי: ׳אני אמות בתל אביב!׳, והוא אמר לי ׳יש לך נפש של אומנית׳, כאלו שטויות״.
הבחור הזדקף, טרוד, כאילו הסיפור מוכר לו. ״ומה קרה בסוף?״, שאל והגיש לי עוד סיגריה. ידעתי שבדבריי אשיב לו על סוגיה.
״מה קרה… שלושים שנה עברו. חשבנו ואהבנו כמו שני פילוסופים, בעיר היחידה בה מותר. שנים של חסד ותשוקה התחילו בשנייה ההיא, בה יצאתי מהים רטובה אל הלילה. בעצם החשק דומה לחרדה, הוא חם״, הרהרתי, והבחור הנהן בהתלהבות.
״איך את מדברת! כמו שיר!״
צחקתי.
״הוא איש מפורסם?״
״או-הו, כן. עדיין. וכל הזמן עיתונאים קרקרו סביבו, ופוליטיקאים, תמיד מזמינים אותו להתראיין על פרשות שחיתות… הוא היה מחייך בכנסים האלה שלו מעל לראשים של כולם, אליי, האישה האחת. תמיד ישבתי בקהל״.
״וואו״.
״ובלי ילדים. הרי המסורת הורסת את התשוקה, ואולי תל אביב הורסת את המסורת. הייתי שלו, אבל זה לא הספיק לי. תשמע – הוא עיתונאי, איש מוסר, דמות אתית… אבל אני, מה אני אגיד לך, משכתי אלי בחורים צעירים כמוך, כמו תרופה נגד הזמן… קיוויתי שגם הוא בוגד… זה היה מצית את הדמיון שלי״.
״אבל הוא לא״, פסק הנער, החלטי משום מה.
שקשקתי את ראשי. ״אתמול הוא נכנס הביתה ולפתע נראה לי כבר זקן. הייתי מרה, חסרת סבלנות. לפתע הוא אמר לי: ׳יש לי פה מזוודות, אני יודע הכל, זה נגמר ביננו. לא סובל יותר אותך, ולא את המדינה שלך׳. הפרצוף שלו התחדד כמו חנית. ׳נוסע, מה את לא מבינה׳, ככה הוא חזר ואמר. הכל קרה מהר מאוד, אין לי מושג מה הוביל לזה. כלומר, יש לי, אני מאוד אנוכית. מאז לא שמעתי ממנו״.
״עבר רק יום״.
״נגמרו לי החיים״, אמרתי בחיוך. ״הרגשתי את זה באמצע הלילה: את הזיקנה. היא באה ועטפה אותי, אמרתי לה: ׳חבל, זה לא הוגן. גם אני ראויה לעיר גדולה יותר׳. תמיד הוא זה שמתקדם והולך לו, אני האישה שברקע. הזיקנה לא השיבה מילה, אבל קמתי הבוקר יודעת כי לא אשיג יותר כלום. שום מימוש. אולי הרגע הזה איתך, הוא הטוב שייוותר מחיי״.
הנער הביט לשום-כיוון, מלא השראה. עבורו זהו רגע של עיר. הרגע הזה מוקדש לו. עישנתי והתבוננתי בו.