בראון שוגר

מקור: https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11266/169395/

הימים היו ימי קורונה. אין יוצא ואין בא מביתו, בכל העולם, לבל יידבקו בנגיף. כבר חודש ככה, חודש שלם שג’ורג’
לא ראה אדם חוץ ממיכל, שותפתו לדירה. לפעמים הביט בשוטרים, שהילכו בכיכר, והקפיצו את אלותיהם. עד כדי כך עמדו על המשמר. אסור לאיש להסתובב.

ברביעי באפריל, ג’ורג’ כבר היה מדוכא. הוא לא מצא תעסוקה, חוץ מאימוני כושר ביתיים, ובהייה אינסופית בטלוויזיה. הוא הציץ בם מהחלון, בשוטרים, ומיכל – כבכל ערב – שקשקה ביצה. ישבנה רעד במכנסיה הקצרים. היא הציתה סיגריה.

“את אוכלת משהו חוץ מביצה מקושקשת?”, שאל בעצבנות.

מיכל שפכה את הבלילה למחבת. “הכל חוזר על עצמו”, אמרה, “שאלת את זה בכל ערב”.

“נכון. קשה לי, מיכל”.

ג’ורג’ הביט בה במעין תרעומת. הוירוס תוקף ריאות חלשות, ואם מיכל נדבקת בגלל העישון, אני נדבק, חשב. לכאורה היא חברתו היחידה עכשיו, אבל למיכל יש עולם משלה ואין בא בו. ולפני שנתיים, כשנכנסה לדירה, הבהירה לג’ורג’ שהסיגריות באות איתה. “אין שום היגיון בלא לעשן”, הטעימה, ופרקה בחדרה מלאי גדול של צבעי מים, ובגדים מסמורטטים. את מיכל אפפה אווירה כללית, ולא בלתי מגניבה, של הרסנות. הסיגריה המתעשנת ליד הבישול. הברדק. כל זה היה זר לג’ורג’. שניהם היו בני אותו גיל, ובקושי דיברו.

הם בנו שגרה שקטה ומוסכמת, לפני הקורונה. בנות היו באות אצל ג’ורג’. כל פעם אחרת נכנסה לדירה, החליקה את השיער מאחורי האוזן, וחייכה למיכל. מיכל עישנה בסלון, ושמעה מוזיקה, תמיד את ה’רולינג סטונז’. ג’ורג’ קרץ לה, כחול-עיניים. ליווה את המבוישת לחדר שלו. מיכל הייתה מגבירה את הסטראו. בבוקר שמעה אותו מנשק אותה, מבהיר “אני אתקשר”; מתאמן, מתקלח, ומכין חביתה, סלט וכוס חלב. מיכל רק התגלשה אל הכפכפים. הניחה את סיכת הפטפון על תקליט. אחר הציצה מחוץ לדלת, כשג’ורג’ כפתר את החליפה. הוא מצמיד את הפלאפון עם הכתף, ודיבר בצרפתית עם אמו. אם הביט בה, הייתה מסמנת ביי.

למיכל היה גן-ילדים. פרי עמלה הרב. בכל יום חוותה התרגשות אינסופית עם הקטנטנים, היא לימדה אותם להקשיב לנשימותיהם, ולהבחין בהבדל שבין פנים-הגוף, לנשימות הטבע. הם היו הולכים יחד לגבול הירקון, ומציירים את העצים בצבעי-אבקה. יש עולם תוך-גופי וחוץ-גופי, הסבירה להם, ההבדל ביניהם תמיד יטריד אתכם. לגן של מיכל הייתה רשימת המתנה.

אותן שעות, ג’ורג’ עבד במגדלי הבורסה. הוא היה עורך-דין מהמעלה הראשונה, בעסקי הנדל”ן. הוא שאף להיות שותף מן המניין ב’אגרון ושו’ת’, וכל התחזיות אמרו שיהיה. היו לו מקנאים רבים, במיוחד מאז שהוקצה לו מזכיר אישי. לפעמים דמיין איך מיכל תיראה עם התסרוקת של בנות המשרד. תמיד שב מאוחר, ואם לא קבע כלום, נמרח מול הטלוויזיה. מיכל שקשקה ביצה, תוך שעישנה או קראה ספר, בעת השקשוק. לפעמים כבר ישבה במרפסת שלה, הקשיבה לפטיפון ושתתה קפה מול השמיים. מהסלון ניתן היה לראות את שערה השרוף, מאחורי הכיסא, ולתהות, על מה חושבת מיכל.

מדי כמה לילות, ג’ורג’ היה מהרהר. חברים שאלו, למה אתם לא מנסים. אני ומיכל? אתם רציניים? זה לא יסתדר. גם אמו שאלה, כמעט בכל יום, מתוך מה שהיא מכנה ‘אינטואיציות’. ג’ורג’ הבטיח לה שאין סיכוי. הבנים המועטים שהזמינה אליה היו אחרים, היו להם פיאות לחיים למשל. וכמה נזק ייגרם למי שיצטרך לעזוב את הבית. בתום ההרהור הסתובב על צדו. גם מיכל עשתה כן, במיטה שלה; שניהם נרדמו לאט. הרי אם היה רגש, זה היה קורה. אהבה היא לא דבר מתלבט.

והנה, יום אחד שניהם חתמו אבטלה באשמת הקורונה. כל השגרה נחתכה עד דק. מיכל שגשגה; סוף-סוף לא נאלצה לצאת לעולם, ולהתנצל על היותה היא. אמנם, התגעגעה לילדים, אבל הביאה את הגן אל תוכה. היא ציירה, הקשיבה לסטונז בהתרפקות-נפשית. היא בכתה ככה שג’ורג’ לא ישמע. היא כתבה במחברות שלה, וקישטה את חדרה. הימים נקפו. ג’ורג’ מעולם לא אמר לה דבר שאינו ביקורת, והפיתוי להיעשות כמו-ג’ורג’ תמיד נכח. להתעורר ולהתאמן ולצפות ב’ערב טוב עם גיא פינס’, לאכול כריך בקר ולדבר מעט.

והנה, בערב ההוא, הרביעי באפריל, אחרי שאמרה לו שהכל חוזר על עצמו, והוא הבהיר שקשה לו, מיכל מצאה קצה-חוט. היא התיישבה בסלון, הצטרפה אליו מול ‘ערב טוב עם גיא פינס’. “למה קשה לך?”.

ג’ורג’ משך בכתפיים.

מגישת חדשות הרכילות, אמרה: “…הסיפור הזה דומה לסיפור של מיק ג’אגר ומריאן פייתפול. אתה מכיר, גיא? או שאין לך מושג ברולינג סטונז?”

ג’ורג’ הצביע על הטלוויזיה. “הופה, מיכל, זה בשבילך!”.

גיא פינס שאל: “מה היה הסיפור?”, והמגישה אמרה: “מה קרה לך? הוא בגד בה עם השחקנית ההיא, האפרו-אמריקנית, מרשה האנט”.

המגישה חזרה לנמשל, שהיה איזשהו כוכב עכשווי. מיכל אמרה: “נו, ואז ג’אגר כתב על מרשה האנט את האלבום בראון שוגר”.

עיני הקריסטל של ג’ורג’ רעדו. הוא כאילו הבחין במיכל, באותו הרגע. “למה את כל-כך אוהבת אותו? את מיק ג’אגר?”, שאל, מעביר את ישיבתו לישיבת החוקר.

היא הביטה בו ואמרה, “אתה לא מבין כמה זמן ייקח לי לענות. אבל בראש ובראשונה, אני חושבת שהם הלהקה הטובה בעולם”.

ג’ורג’ התבלבל, מאיך שלא הכירה פתאום.

גיא פינס אמר, “רגע – לגבי מיק ג’אגר, הוא לא רצח את החבר ההוא בלהקה?”,

ומיכל צעקה: “בריאן ג’ונס! הוא לא רצח את בריאן ג’ונס! חה, זה הדבר המעניין היחיד שגיא פינס אמר אי-פעם!”.

החיבור המוזר בין גיא פינס למיכל, גרם לג’ורג’ למעין סחרחורת, והוא המשיך לשנות את אופן ישיבתו. “מיכל? אני חייב להגיד לך. אני בדיכאון”.

“אני יודעת. אתה כל הזמן עצבני. אני בורחת ממך בבית”.

הם הביטו זה בזו בסקרנות.

“אני קמל בלי השגרה שלי. הקורונה הרסה לי את העולם-של-גדולים שלי”.

מיכל בחנה אותו באהבה, כל-כך הרבה אהבה שרחשה מזמן, “אולי תצטרף אלי? ליום בחיים שלי. פעם אחת”. הוא גיחך. “אתה יודע, אני תמיד חשבתי שאני שופט אותי. אתה צריך לנסות להיות אני עכשיו. הקורונה היא עולם-של-קטנים. אתה מבין?”

“אז מיק ג’אגר רצח את הג’ונס הזה?”, שאל ג’ורג’, שעה שצבע באצבעות עם אבקת-צבעים הודית, במרפסת של מיכל, בריסטול A3.

“בריאן ג’ונס היה בלתי נסבל”, אמרה. “הוא מת שיכור בבריכה, אחרי שהלהקה הפקירה אותו. כלומר, הוא היה המוכשר מביניהם, אבל התמכר לסמים… קח, יש עוד צבעים”.

“אני נהנה עם הירוק”.

ברקע האזינו לבראון שוגר, ושמי הלילה הפצועים של תל-אביב היו להם לתקרה חמה. מיכל סיפרה לג’ורג’ שהיא מלמדת את הילדים לצייר בלי חוקים, רק למרוח בקצות האצבעות, ולא להשוות לציור אחר. “אפשר גם על הגוף”, אמרה, ומרחה תיקה על מצחו.

“את לא נורמלית”, הוא צחק, “לא פגשתי בחורה כמוך”.

מיכל רצתה להגיד את כל סודותיה. היא פחדה מאוד. היא הביטה בג’ורג’ המגודל מצייר בעיון, ופחדה עד מוות, שהקורונה תיגמר.