לאונורה הייתה שחקנית כושלת והאישה היפה ביותר בבריטניה. איכשהו, ורבים תהו איך, התחברה עם ג’ון גוּלד, המדען בעל פני הצנצנת, חוקר ציפורי שיר. לקראת יום הולדתה, כשישבו לכוס תה, הציעה לערוך אצלו את החגיגה. “זו תהיה מסיבה לחיי כולנו”, אמרה. “תאר לך, נזמין את כל חבריך החוקרים! מתי אי-פעם ביליתם עם שחקנים? לא הגיע הזמן שתשימו את המיקרוסקופ הזה בצד, ותלכו לראות אנשים אמיתיים, במקום דגימות של שפירית?”.
גולד שתק. גם כך יש לי חור בלב, חשב לעצמו, חור-מסרב-להיכחד כבר שנים. ואם לאונורה תרמה משהו, בידידות הלחוצה הזו שלנו, זה שהיא הוציאה אותי מהשגרה. “בסדר”, אמר. “איך נקרא לזה? יום-הולדת לך, ומסיבת – סתם מסיבה, למדע?”. לאונורה הריעה. בחודש שחלף מאז, גולד דאג שימרקו את הוויטרינות, השטיחים האבוריג’יניים והפוחלצים. שמונת ילדיו הלכו לאומנת. הזמנות נשלחו לחברי “האגודה הלינאית של לונדון” – אגודת חוקרי הטבע הרשמית. לאונורה הזמינה את שחקני השייקספיר-גלוב, וארגנה דבר נוסף: רום! ועוד איזה רום, מתוצרת ססקס, שיקוי דובדבן-דמים! הריח החרפרף לא עזב את הבית שבועות לאחר מכן!
ההיסטוריה לא כתבה על המסיבה הזו, אך היא הייתה יוצאת-דופן. שחקנים מוחצנים, מדענים אצורי-פנים, כולם התערבבו יחד, נהנים מהבית עתיר הגולגלות של ג’ון. זנים שאסף, או נאספו עבורו, הוצבו בזהירות על המדפים. הבית העמוס שמר איכשהו על אסתטיות. ג’ון מזמן לא השתתף במסיבה (הארוחות של החבר’ה מהלינאית לא נחשבות), ונפשו התעוררה בערב זה. השחקנים הביאו איתם אוויר חדש. גם הם השתתפו אותו ערב בוויכוחים המדעיים, כי זו הייתה השנה הכי אופנתית במדעי הטבע; כולם עדיין דיברו על ‘מוצא המינים’.
כולם, אפילו בשווקים מוכי הפרעושים של לונדון. וזה כי ‘מוצא המינים’ סתר את הכנסייה. הדבר יצר דרמה. רבים ראו זאת ככפירה, ואחרים, כמו התפכחו מחלום. הנה התשובה, תשובת האיך-נוצרנו.
גם במסיבה היו מתנגדים. שחקן אחד הצביע על דרווין, שעמד במרפסת וכרסם דג מטוגן: “היי, אלוהים הוא האמת! כופר!”
לאונורה נופפה על עצמה במניפה. “ג’ורג’, תרגיע את עצמך!”
“לא מעוניין!”
“אתה עושה לי בושות, באמת”.
את כתפו של השחקן הפוחז, תפס הבולדוג של דרווין. “אתה מפריע לחוקר החשוב בהיסטוריה ללעוס דג”, אמר. הבולדוג היה ביולוג בשם תומאס הנרי האקסלי, שזכה לכינוי זה משום שתמיד היה שם להגן על דרווין. הוא שנא בורות, ועשה הכל כדי להפיץ את המדע; שנתיים לפני כן אפילו הוזמן לדיבייט באוקספורד, מול בישוף מהכנסייה. הבישוף לעג לו: “מאיזה צד אתה צאצא של הקוף, הסבא או הסבתא?!”, והאקסלי יישר את הפפיון: “אני לא מתבייש בסבא הקוף שלי. אבל הייתי מתבייש אם הייתי שואל שאלות מטומטמות, בתחום שאני לא מבין!”. מאז, הפך לכוכב.
אך לא היה כוכב גדול כמו צ’ארלס לאייל. אותו לאייל, היה החוקר האהוד ביותר, והוא ניגש לעבר ההמולה, מפחד כי הבולדוג ירביץ לו, ושאל: “אמור לי – מה שמך, בחור?”
“מה? ג’ורג’ בנט”.
“ומה העיסוק שלך?”
“שח-שחקן”.
“ותגיד לי, מהו אותו אלוהים?”
בנט הרהר רגע. “אלוהים… זה מה שגורם לי, לרצות לשחק”.
“ומה שגורם לך לרצות לשחק, האם זה לא אותו השֶגֶב – הפליאה מהעולם? הרצון להבין את החיים?”
השחקן בלע רוק.
“תחושה שיש משהו לגלות, נכון? תראה את האנשים בחדר הזה. הם שטו בכל העולם. חיפשו, אספו, מיינו, עבדו לילות שלמים בלי לראות את ילדיהם. אני לא יכול לשחק כמוך, ואתה לא יכול להבין מדע, כמוני. אלא אם תלמד”.
“אבל – “
“לחיים!”, קרא לאייל, מרגיע בחיוכו. כולם השיקו כוסות. לאונורה חייכה, מרוצה שהדברים שקטו. כולם שבו לפטפוטיהם, כולם חוץ מהבולדוג, שנדחס מהחלון החוצה אל המרפסת. “פסס! דרווין! מתי נמשיך לריב איתם במקומך?”
“לא תמיד יש לי כוח לזה, האקסלי. לא הערב”.
“מה קרה הערב?”
צ’ארלס נאנח, מניח את קצה הדג בצלחת. “תחושה רעה, הנרי. אולי מזמן לא באתי במגע עם אנשים”.
“זו מלחמת צדק, צ’ארלס, מלחמת צדק!”
“אני מבין, אבל אני מרגיש לא טוב. קשה להסביר”. דרווין עוד נדהם מכך שקראו לו כופר. כשהיה צעיר, הוא בכלל חלם להיות כומר. אביו התגאה בו מאוד. אך יום אחד, נפל לידיו ספר מאת פילוסוף בשם וויליאם פיילי, בעל השם הקליל: “Natural Theology or Evidences of the Existence and Attributes of the Deity”. הוא קרא זאת בלילה אחד. חייו השתנו. דרווין הרגיש את עצם שכיבתו, אצבעות האוחזות בדפים, עובדת היותו חי. הוא הרים את עיניו. מהי התחושה הזאת. הכל הפך לסימן-שאלה, כתימהון; הקיר, ביתו, כאילו נעלמו. איך, שאל, איך הכל. היה זה האושר העמוק של המדע והפילוסופיה. הייתה זו הכמיהה להבין.
כפי שלאייל אמר, כמיהה זו אינה חולפת. על-אף שאביו התאכזב ממנו, דרווין החל להבריז משיעורי תאולוגיה, ולהצטיין בגאולוגיה וזואולוגיה. או-אז פנה אליו קפטן פיץ רוי, רב-חובל של ספינה מלכותית, בטענה שהוא מחפש חוקר צעיר שיתלווה אליו. “אני צריך למפות את כדור הארץ”, כתב לו, “ושהחוקר שיבוא איתי – יאסוף חיות. איך זה נשמע לך?”. דרווין היה מאושר. הייתה לו הפריבילגיה להסכים, הוא הרי נולד עשיר, וכך עזב את אנגליה לארבע שנים, ויצא עם פיץ רוי ליערות הגשם, ארגנטינה, ארץ האש, צ’ילה, ומשם לגלגפגוס, טהיטי, ניו-זילנד, טזמניה… הוא ישן בג’ונגלים, אכול טרמיטים. הלחות החדירה בו זיהומים. הוא אסף זנים שלא ייאמנו, בגדלים שטרם נראו, גם כשקדח. הוא מיין את החיות, והבחין בהבדלים מזעריים שסיגלו לעצמן, במעין גאונות טבעית. ממצאיו עוד לא קיבלו צורה, אך הוא שלח אוספים ללאייל ולגולד, שהפכו אז לחבריו. כששב, עשה מה שכל אדם אחר היה עושה: התחתן עם בת-הדודה שלו, עבר לגור בכפר ואסף מאובנים.
במשך שנים, מסקנותיו עוד היו פזורות. לדרווין לקח זמן לאגדן. הוא שרבט רבות בחדר העבודה, עד שיום אחד, התגלגל אליו מאמר בנושא קפיטליזם. כמות המזון מול כמות האוכלוסייה, כך נכתב, מכריחה את בני-האדם להילחם, כאשר החזק שורד... החזק שורד.
דרווין ליטף את זקנו. הוא נטל את יומניו, פרש אותם, והחל להעתיק; “צב אחד… בגלגפוס… בגודל חצי מגופי; צוואר עבה ודחוס, גולגולת גדולה. כמה איים דרומה… אקלים יבש… צב זהה – אבל גרון דק, גולגולת קטנה… למה?…”. הוא הניח למילים לנזול, מתחיל להבין. שוב חש את הפליאה בבשרו. באותו הערב התמצקו הראיות לרעיון, שאיש לא יוכל להפריך יותר. באותו ערב הפך לכופר, כשהוא למעשה האיש המאמין בעולם. לך תסביר.
דרווין התעורר מהרהוריו, כשהבולדוג נבח: “יודע מה דעתי? הוא מקנא לך. אתה הפכת את העולם, והכוח להפוך את העולם שייך למדע, לא לשחקנים”.
“כן”, מלמל דרווין. אבל הו כמה שהתעייף. איש לא ראה את שברונו הפנימי, פרט לאדם אחד, איש מסתורי, שעמד ליד ויטרינת הזוחלים בקיר הצפוני של הבית. הוא בדיוק תרגל נשימות להרגעת החרדה שלו-עצמו. והנה, חרדה זו מצאה לה חברה בחרדה של דרווין, והוקל לו לראות שהחוקר הנערץ עליו גם נשבר לפעמים.
לאונורה ניגשה לקבוצה. “אתם נהנים?”, שאלה. כל כמה שנהנתה מהמילייה של גולד, תמיד פחדה לדבר איתם. הם סקרו אותה בזרות, אולי כי היא אישה ולא פוחלץ; ואולי כי נשותיהם של האקסלי ודרווין היו מעודנות, ולאונורה לא דמתה להן.
“כן”, אמר דרווין. “מסיבה מעניינת, ארגנת”.
“איפה ג’ון?”, שאלה. הם משכו בכתפיהם. היא נכנסה חזרה, מחייכת ותרה אחר האיש, שלמעשה עמד מול אחד מציורי אשתו שעל הקיר. אליזבת’ גולד המנוחה ציירה את כל החיות שג’ון חקר. היא תפסה מחלה כששטו לטזמניה, לפני עשרים שנה. לאונורה נגעה בידו.
“הלוואי והיא הייתה רואה. את יודעת, לא הרבינו לערוך…”
“כן”.
“הייתי מסור לעבודה, לא ערכנו אירועים כאלה”.
“ברור, ג’ון”.
ג’ון השפיל מבט. “את יודעת, אני מצטער”.
“על מה, יקירי?”
“שאני לא מחזיר לך מה שאת רוצה”, הוא אמר. “אני מנסה. אבל לא יכול”.
לאונורה הוכתה הלם. הדברים מעולם לא היו מפורשים. “כלומר – לא דיברנו על זה”, אמרה, אבל ג’ון מבטו הלח של ג’ון לא הותיר עוד מקום לספק.
היא נרתעה, מתרוקנת, אולי תפסה שכל המסיבה בעלת מטרה, שרצתה להתיך אותו לחייה, להשתייך אליו דרך כורח. להוכיח נקודה. אבל כשהסתכלה בחלל הסתור… מה חשבה לעצמה? ואיך בחדר מלא אנשים, אפשר להרגיש כה לבד… היא ירדה את שתי המדרגות, אסור שיראו את כאבה, אבל הייתה על סף בכי. והנה נתקלו רגליה באלו של אותו איש, שעמד עד כה בודד ליד ויטרינת הזוחלים, מתחבא. שתי נשמות אובדות. היא הרימה את מבטה. הוא הרכיב משקפיים, את לחייו כיסו פאות-לחיים חומות, זאביות. הוא נראה תלוש, כמוה, ועיניו היו כה תכולות, שקשה להאמין שראה דרכן.
“אה – נעים להכיר, שמי ליידי לאונורה לזלי”. היא הגישה את ידה. “זה יום ההולדת שלי”.
“אני מכיר אותך. אבא שלך משחק איתי שח-מט”, אמר.
“איך קוראים לך?”
“אלפרד וואלאס”.
“מה? אלפרד וואלאס?!”
את קריאתה שמעו דרווין, האקסלי ולאייל, שעמדו לא הרחק. “וואלאס?”, שאל דרווין, מאתר את האיש, “וואלאס פה”.
“הוא לא בהודו?”, כך האקסלי.
דרווין כמעט התעלף. לכן הרגיש רע. אולי ידע, איכשהו, בתת-תודעתו. כל הבושה כיסתה אותו.
לאייל אמר: “בלי לחץ, צ’ארלס”. הוא היה כאמור המבוגר בחבורה, וחוקר חשוב. הוא זה שגילה כי כל התופעות הטבעיות חוזרות על עצמן, כי בטבע יש אחידות. הוא בנה את הבסיס המחקרי עבור כולם. אך לא היה בידו כדי להציל את דרווין מהבושה, שפשטה בו כמו רעל.
“מה לעשות?”, לחש דרווין.
“כמובן. לגשת אליו. להזמין אותו לדבר איתך”.
“דרווין ואני ידידים”, אמר וואלאס ללאונורה, רואה שהם מביטים בהם. החדר נחצה.
“אתה בסדר?”, לחשה. “אתה נראה לחוץ”.
הוא חש לבד, כל-כך לבד, “אנא, הישארי איתי”, אמר בחיוורון. איזה גבר רגיש, חשבה. ניכרה בפניו פאניקה.
“אתה – רוצה לגשת אליו?”
“עוד רגע”. האם היא לא יודעת? הוא הובך. וואלאס לא היטיב להתמודד עם הפוליטיקות האלה, אבל נוכחותה של לאונורה עזרה. וואלאס רק רצה לחקור, באמת. כל שעניין אותו היו חרקים, וספיריטואליזם – החיים שאחרי המוות. המדע לא סתר את תפיסותיו הרוחניות.
אך וואלאס, שלא כמו דרווין, נולד למשפחה ענייה, ונאלץ ללמוד לבד, כי לא יכל לממן אוניברסיטה טובה. הוא הצליח לשכור אונייה ולשוט עם חבר לאמזונס, שם הם אספו אין-ספור חיות. באין-תנאים, ובחוסר, תפסו את הזנים הנדירים בעולם; וואלאס קיווה כי כשימכור הכל באנגליה, יוכל לחיות ממשהו. חברו נשאר בברזיל, ואלפרד שב לאנגליה, אך אוי, צרות-המזל… ספינתו עלתה באש…
וואלאס ומלחיו ברחו מהספינה הנשרפת עם סירת הצלה. הוא הביט בשבעת-אלפי המינים שאסף, צורחים את חייהם, עולים בלהבות. החיות, מוכות הגורל. אלפי הציורים. יומניו, רישומים, מפעל חיים. עד אחרון הקרשים. הוא קבר את פניו ובכה. הוא וצוותו נותרו ככה עשרה ימים. ספינה שחלפה במקום הצילה אותם, והם חזרו לאנגליה.
לוואלאס לא נשאר ולו פני. הוא עבד כמורה, ובלילות ניסה לשכתב הכל. אחרי כמה שנים, שט למסע נוסף, הפעם בהודו. או-אז היה חרד ופיקח, שמר על דגימותיו, אסף ובירר. לוואלאס לא היו חברים לשלוח להם דגימות להתייעצות; החברים היחידים שלו היו הודים ואינדונזים, שעזרו לו. הוא מצא חיות שהמדע טרם הכיר, אסף אותן בילקוט, נלחם בכלבים שניסו לחטוף זאת ממנו, והתאמן על לשונות מקומיים. ערב אחד, חש צביטה. יתוש הביא לו מלריה. ילד אינדונזי מצא אותו שוגה ביער, וסחב אותו לבקתה, הניח עליו מגבות, מתפלל כי לא ימות. וואלאס הזיע, סחוף הזיות; ברוחו ראה מעין ספירלות, ואת החיות… צפרדעים מעופפות, שלדגיים, פרפראים זהובים… הוא החזיק ביד הילד. הוא חשב כיצד המלזיים מגיעים לאיים האלה, וכובשים אותם מהמקומיים. בין חיות, כמו בין האנשים, יש מלחמה. ומי שורד בה, החזק…
בוקר למחרת התעורר וואלאס, נדהם ממה שהבין. מיד נטל דף ועט, וכתב לחוקר הנערץ עליו, צ’ארלס דרווין. “שמי אלפרד וואלאס, דיברנו קצת בעבר”, רשם בענווה. והחל לפרט: “אדון דרווין, אני מוכרח לכתוב לך על נטייתן של שונויות להיפרד לאין קץ מטיפוס המוצא. החיות משתנות מדור לדור… כי יש מוות ומאבק תמידיים בעולם; יש תחרות… הברירה הטבעית… אני כותב לך מאינדונזיה, סלח לי אם אני נשמע הזוי, אני חולה. תודה על זמנך היקר, אדון דרווין”.
שנת 1858. דרווין פותח את המכתב, וקופץ משולחנו. מה. וואלאס – אותו צעיר כסוף-עיניים, שהגיע להרצאות שלו – מה? הוא, עלה על זה? אם הוא יפרסם ראשון, הוא יקבל את כל הקרדיט! מפעל חייו של דרווין יירד לטמיון! שנים של מחקר. אבל הוא כתב לי כדי שאדריך אותו. אוי, זה נורא.
דרווין נפגש עם לאייל בבהילות. לאייל קרא את המכתב בשפתיים חשוקות. “אפילו אם וואלאס היה קורא את כל הסקיצות שלי, הוא לא יכול היה לחבר תקציר טוב יותר!”, אמר דרווין. “אל תדאג”, הרגיע חברו. היות וחוקי הכבוד של החברה חייבו אותם לתת לוואלאס לפרסם את התאוריה, לאייל ודרווין הגדילו לעשות ופרסמו אותה בשבילו. הם ארגנו כנס ובו הסבירו בזריזות את הרעיונות של שני החוקרים. וואלאס לא ידע מכך, הוא עוד היה באינדונזיה, וגם היה במעמד נמוך מכדי שיוכל לסרב. בינתיים, דרווין כתב תוך שנה את ספרו, מבועת מפחד שוואלאס יעקוף אותו. וניצח.
צ’ארלס לחץ את ידו הלחה של אלפרד. “לכבוד הוא לי”, אמר.
“הו, לכבוד הוא לי”, אמר וואלאס. כולם התבוננו בהם.
“אני חב לך תודה”, דרווין אמר. המכתב שלך כמעט הביא אותי לשיגעון. אבל בזכותך מיהרתי…
“גם אני, כמובן”, השיב וואלאס. אמנם באופן משפיל, אך לפחות הכירו אותי בזכותך…
“אני עוקב אחר המחקר שלך, על ההפרדה התאורטית שבין הארכיפלג המלאי לבורנאו, ההפרדה הבין-זנית. זה מאוד מתקדם”, אמר דרווין. ובכל זאת, הרעיון שיש לוחות זזים בכדור-הארץ, נשמע מטורף…
וואלאס ניגב את מצחו. הוא לא אהב את הסאב-טקסט, ולא את המבטים הכולאים אותם. הוא רצה שייפתחו, שידברו אמת. “שמע”, מלמל, “אשמח אם נוכל, לצאת לשיחה קצרה – “
“בטח”, אמר צ’ארלס, “בטח”. הוא שלח ללאייל מבט קצר.
הם יצאו והתחילו להלך. חושך היה, וצרצורי צרצרים. צמחים מטפסים, וורדים. דשא עשיר ורטוב. ככה הלכו, בשקט, מתקדמים להם מהרעש הרב, בשביל אבנים מרוצף. וואלאס רצה להגיד דבר-מה, ולא צלח. בסוף: “אתה יודע – דרווין, אני באמת מעריץ שלך”.
“לא, חדל…”
“דרווין, באמת. אני יודע שזה על שמך בסוף, ולתמיד. הם קוראים לזה ‘דרוויניזם’. ואני מקבל את זה, נשבע לך. חשוב לי שתדע. אני אומר את זה בלי זיוף”.
דרווין הביט בו. “באמת?”
“כן. דבר אחד מטריד אותי, ואני מוכרח להגיד לך, אחרת אתחרט לעד. אתה טועה, דרווין”.
“במה?”
וואלאס נרעד. “הברירה הטבעית דחפה את הקופים עד לסוף האנושות, אבל אתה מתעלם מהתודעה”.
“התודעה?”
“המקום שבו נמצאת הרוח. לא החומר. הגוף הגשמי, אכן, מתפתח באופן הזה. אבל מה לגבי הכוח הבלתי-גשמי, האנרגטי. עליך להבין, התורה שלך לא מסבירה את המוסר, את היופי, את האהבה”.
דרווין מצמץ בבלבול. “וואלאס, עישנת אופיום?”
“התורה שלך לא מסבירה את ה’למה’, רק את ה’איך'”.
“תענה לי”.
“…אנחנו יכולים לחוות, בנשמה, את העולם. כתבתי שיר”, הוא שלף מכיסו את הדף, “אקריא לך חלקים ממנו: ‘זה המקום בו הנחלים מתחלקים, כדי להתפיח את השיטפונות. שני הנהרות האדירים, של כדור הארץ שלנו / שם שוצפות, במיטותיהם הצרות…”. הוא השתעל בבהלה. “יש כפר אינדיאני, מסביב, ליער האפל, הנצחי, חסר גבולות, המתפשט; העלווה המגוננת שלו. עצי דקל מכל צד / ועצים רבים לא ידועים / כאן ישבתי לבד, בין אולי מאתיים נשמות חיות, העוברות חיים שלווים ומרוצים”.
דרווין חכך את רגליו. “לא ידעתי שאתה משורר”.
על שום כך אינו מוצא את מקומו בקהילת המדענים. הם מודים שיש פליאה, ולא נודע, אבל מניחים לזה בצד, או קוראים לה סקרנות. אבל וואלאס יכול היה להישבע – תחת שמיים זרועי הכוכבים האלה, לצד האיש שגנב לו את התהילה לנצח; יכול היה להישבע, “שהבנתי בכפר שהברירה הטבעית צודקת, דרווין, זו אמת. אבל לא רק היא. האם אתה באמת חושב שזהו? ההסבר היחיד? האם, תסכים שנישאר בקשר”, מלמל, “כשכולם יתקפו אותי? אני אפרסם את הרעיון הזה. אני לא אצמצם את עצמי. רוצה להביא את המדע למקום עמוק יותר, מהופנט יותר. אילו הייתה רק מלחמת הישרדות, לא היינו חווים רגעים כמו זה, שמשלבים בהם נימים דקים של חברות, איבה, פחד וסליחה, דרווין”. הוא ייחל לחברות, להבנה, אך נתקל במבט סתום לגמרי. “השירה”, הוסיף, “אין לברירה הטבעית כל דרך לעשות שירה”.
“עלינו לחזור, אלפרד”.
“רגע”, אמר. “רגע, צ’ארלס, זה לא הוגן”.
“מה עכשיו?”
“זה לא הוגן. היו לך הכסף, החברים, היו לך כל הכוחות. אז הרעיונות שלי משונים טיפה, אבל תן לי את הכבוד הראוי. אתה הרי יודע שאני יכול לספר, שלא חיכיתם לאישור שלי – “
“נו, אבל אמרת שזה לא סיפור!”
“דרווין, בכל פני שאספתי הקדשתי את חיי למדע. למה אתה לא יכול לקבל את זה. למה איש מכם לא מקבל אותי – את זה”, הוא נבהל מפליטה זו. “למה, כי החזק שורד. אתה החזק. אתה הרציונליסט, העשיר, רב-האמצעים, המקובל. אתה”. הוא הילך משם במהרה. עיניו זהרו כמו כישוף. דרווין השתרך אחריו.
כשנכנסו, היו שחקני השייקספיר-גלוב בליבה של סצנה, שהוצגה בתוך הבית לכולם, מ’הסוחר מוונציה’. “הראש שלך נסחף לו באוקיינוס!”, צעק השחקן שקודם בז לדרווין, בדמות סאלארינו; “שם ספינותיך, במפרש כבד הוד,
כמו סיניורים עשירים של עיר
גלים, או מופעים של ראווה
בים, צופות מעל שטויות שטות
של סחר שקדות מולן, חולקות
כבוד – והלאה, בכנפי זבובון!”
והשחקן מן העבר השני, ענה: “אם לי היו יוזמות כאלה, כל
מעייני, אדון, חותם לך,
היו בסיכויים אי-שם; תולש
כל רגע עשב כדי לדעת מה
כיוון הרוח, וחורש מפות
ללמוד כל שביל, נמל או מזח,
כל פרט שעלול לשתול בי פחד של
אסון למפעלי, היה עושה
אותי למטורף!”
כולם מחאו כפיים. וואלאס ודרווין נעצו מבט זה בעיניי זה, חדורים באותה ריגשה, חרדת-גילוי.
עם השנים, קרנו של דרווין לא ירדה. אך וואלאס נזקק תמיד לכסף. לאונורה התארסה לוואלאס, ואז ביטלה את האירוסין, והוא נישא לאחרת. דרווין דאג לתרום לו כספים, או לגייס את האגודה לעזור לו. גם כאשר התווכחו, נשארו חברים, ובסופו של יום כתב עליו דרווין ביומניו: “תמיד נדהמתי מכמה נדיב ואצילי אופיו”.
אחרי שדרווין מת, וואלאס פרסם ספר נוסף על אבולוציה, וכותרתו: “דרוויניזם”. הגם שפיתח את תחום המדע, וואלאס נלחם גם נגד כריתת יערות, חיסונים מיותרים, או הניכור המדעי לנושאי הרוח. בנושאים רבים הקדים את בני-דורנו, אך מעטים יודעים מזה.