בבוקר היום בו נגמרנו, פקחתי עיניים למול גבך והבחנתי בנמשים חדשים. הם היו קטנים יותר וכהים יותר, וסבבו זה את זה כבלידת גלקסיה. לא יכולתי להאמין שהתנמשות חמקה תחת המשמרת שלי. חשבתי לעצמי, שאכתוב לך על כך ביום הולדתך.
כאשר נסעתי והמשכתי להרהר, נתקע לי במחשבות משפט, אתה יודע, באופן שבו נתקעים כל מיני משפטים שיש להתבונן בהם כבקריסטל. היה זה: “משהו חדש מתחיל אצלו”. משהו חדש מתחיל אצלו, משהו חדש מתחיל.
בפעם השנייה בה יצאתי מביתך באותו יום, כבר לא יכולתי לחלוק את הסוד שסיפרו לי ציורי גופך. לא הספקתי לומר שאני חושבת שגם אתה וגם אני נהפכים, סוף-סוף, לאנשימסעגדולים; שאתגרי השנה החולפת התכלו והפכו לפריחה, ושזוהי דרכם של אתגרים….
היום נולדת, ונולדת לבד, ללא קולי הנמתח מעל פני הים ומתחת לרגליים, ללא מחשבותיי המתגששות על אוזניך, חוקרות אותך. אתה, בן 24 – וכבר הספקת להיות הובו, שותף, יוצר, צייר, קורא, ואולי עוד תהיה אישהווה מופתי.
אהוב את החיים שלך,
נועה.
