גיא הזמין שני מקומות במסעדת ‘שבא’, לו ולגילי. היה זה יום האהבה. גילי לבשה שמלה שחורה וצעיף לבן, שערה נמתח לקוקו. כמובן שהם הקדימו, והמארחת נזפה בהם. לא מקדימים ל’שבא’. “חכו בינתיים שם”, הצביעה לספסלים, וגיא התלהט: “כן המפקדת! איזו כלבה היא”, רעם לגילי. גילי לחצה את ידו, מבוישת, הובילה אותו למקומם. התיישבו.
“גיאגול?”
“מה, גולי?”
“קראתי ב’עכבר העיר’ שהתאהבות עוברת אחרי שנתיים. אבל תראה אותנו”.
גיא וגילי היו ביחד כבר שש שנים. למעשה, הם לא זכרו את החיים שלא יחד.
“נכון, גולי”.
גיא הרהר.
“קראתי שצריך למצוא דרכים לשמור עליה”, אמרה גילי.
מזל שזו לא הבעיה שלנו”, השיב.
“ממש לא”.
זוג אחר ניגש אל המארחת. גבר עם שעון-יד גדול, ואישה מושכת. גיא וגילי הביטו בהם בסקרנות. המארחת שלחה גם אותם, באותו סבר-פנים. “המארחת זונה”, גיא אמר. גילי שוב לחצה ביד, מרותקת לבחורה, שתקתקה בעקביה כברווזית, כועסת על בן-הזוג שלה. הם התווכחו.
“אני אוהבת אותך, גיאגול”.
“גם אני אותך, גולי”.
הגבר הניף עליה אצבע, בזעמו. הם כל-כך רגילים, חשבה גילי; לא נעים לי לחשוב את זה, אבל אנשים כמוהם, ההתמודדות שלהם עם זוגיות היא פשוטה. ריב הוא פשוט ריב, לא צורה מעניינת של תקשורת.
“גיאגול?”
“הממ?”
“אולי נשחק משחק?”.
“בשביל מה?”
“נו, מ’כפת לך? היינו כבר באלף מסעדות יחד. בוא נשבור את החוקים”.
“בסדר, אז מה נשחק?”
“זוכר איך התחלנו להיות זוג?”, היא שאלה, וגיא חייך. אם הוא זוכר. כל שנות הנעורים היו באותו החבר’ה. הייתה לו חברה אחרת, קלפטע כזאת בשם מורן. בכל מקרה – בוקר אחד, בשיחה על הברזייה, גילי אמרה לגיא שהיא לא צפתה ב’שר הטבעות’. “את רצינית?”. הוא חסם לה את צאת המים. היא לא יכולה להמשיך ולחיות בלי לצפות בזה. גילי אמרה לו שהוא מגזים. “אני לא מגזים”, אמר, אז עוד עם ריבועים בשיניו; הוא דמיין את גילי נדהמת מהקרב בשדות פלנור, האורקים נגד כל הצבאות, והדמיון הלהיט אותו. קמצוץ שר הטבעות יעשה פלאים למתכון של גילי. השומר יישר את משקפיו מול מצטיינת השכבה, החומקת עם הבחור הגבוה והמתולתל מן השער.
כעבור שבע שעות צפיה, כבר בסרט השלישי, הם התנשקו בפתאומיות. גילי לא תדע לעולם איך גימלי, לגולס ואראגורן צירפו את צבא המתים לקרב. שניהם ניתרו המומים, “בגדתי במורן!”, גיא בכה; גילי התעצבנה. “גיא”, דרשה, “אנחנו צריכים לנסות להיות ביחד”. אך גיא גירש אותה, ובתוך כמה ימים, גילי החלה לצאת עם מישהו אחר. וגיא נבעת. לא יתכן, אבל אולי בנות ממשיכות הלאה, אחריך? התובנה הזו לא נקלטה משחר ההיסטוריה אצל אף גבר.
“אני אוהב אותך”, צעק ממורד חלונה, אז בכיתה י”ב.
הם נזכרו בכל זה עכשיו. כך התחיל העולם של גיא-גילי, גילי-גיא. שש שנים. כל אחד מהם הרהר בדברים. הצבא ביחד. הודו. היום בו גילי גזרה את הצמה. איך שסחבו את המזרון שלהם בדיזינגוף. מרק עוף אצל סבתא רינה. פראג, עם הוריה.
“זכינו”, מלמל גיא, “וצריך לזכור את זה – גם כשקשה”.
גילי חיבקה אותו. “אתה כל החיים שלי”.
סוף-סוף קראו בשמם. הם נכנסו למסעדה עטורת הנברשות, ישבו ועיינו בתפריטים. גיא שאל: “רגע, מה רצית לשחק?”
“מה זה? אה! עלה לי רעיון מטורף. תשמע, גיא, בוא נשחק כאילו כל זה לא קרה. כאילו – זה הדייט הראשון שלנו”.
“דייט ראשון, ביום האהבה, במסעדת יוקרה?”
“נו, גיא, מה זה משנה, דייט זה דייט!”
“אבל אני לא אאמין לעצמי. שחקן צריך להאמין לעצמו”.
“גיא, תחשוב על זה, בחיים לא יצאנו לדייטים”.
הו, גיא כבר חשב על זה.
“בוא נזייף. נתאמץ. אז אנחנו עשירים שהלכו למסעדה טובה, מ’כפת לך?”
“משחק תפקידים”, מלמל. למרבה המוזרות, אולי הוא כן יכול לנכר את עצמו מגילי, אפילו היא האדם הקרוב אליו. “אז בסוף הערב, אם הייתי טוב, אני זוכה ללוות אותך הביתה…?”
גילי חייכה. “כן”.
תדמיין שהיא דבר חדש, חשב גיא. כשחבריו סיפר לו על חיי הרווקות, היה זה עולם בלתי-נודע, כאילו זו מורדור, הארץ השחורה, במזרח הארץ התיכונה. גיא שיקר לעצמו שהוא לא מכיר את הפנים החדות, השדיים שמולו, עם השומה הקטנה השחורה.
“גיא!”
“מה??”
“אנחנו לא מכירים!”
הוא חייך. נטל את התפריט. “ניקח סטייק – רגע, סליחה, את צמחונית?”
“מה? כן”.
“אה-הא. אז לא סטייק. מפריע לך שאני אוהב בשר?”
“אוהב, בשר?”
“אמרתי – התכוונתי, אוכל בשר”, ליהג.
אוהב בשר? גיא התחנן במבטו שזו פליטה. אבל גילי לא האמינה. היא לעולם לא תצא עם מישהו שאוהב את זה.
“איש-איש באמונתו יחיה?” ניסה גיא. “אני לא אוהב בשר. אני אוכל אותו לפעמים, סתם כי חסר לי ברזל”.
גילי החליקה מבט על שערו. “אני צמחונית כבר שש שנים”, מלמלה, וגיא חשב כמה המילים “שש שנים” מוכרות לו. הוא העביר נושא. סיפר לה שהוא מתמיין למדעי המחשב. שאביו עבד בשיפוצים. אמו נכה. היא הנהנה, כשלמעשה הסתכלה על החיוך העקמקם שלו.
גיא הבחין שאמנם, יש לה לגילי הזאת את כל המאפיינים של יופי. אף סולד, עור בריא. ואמנם, אין לה אנרגיה של יופי. כשניגשה אליהם המלצרית, עם הגומות העמוקות, גיא יכל להצביע על ההבדל.
מעניין, הוא אמר שהוא אוהב בשר. את סבלה הטהור של חיה? איך אצא איתו? הוא עשה לה טובה כשהתנזר מבשר בהודו? זה היה שקר?
גיא וגילי, חשב גיא; נזמין את גיא וגילי, גיא – איפה גילי?; גילי – איפה גיא?. האם יש גיא בלי גילי? לא, ולא להפך. מוזר לדמיין שישנו רק גיא.
גילי סיפרה לו על הוריה. גיא הסיק שהם עשירים, ומכאן ההתנהגות הצדקנית והמפונקת שלה.
“מה את רוצה ללמוד? את כבר לומדת?”
“אני מתכננת ללמוד חינוך“.
היא רוצה להרשים. מנסה לפצות על פגם פנימי. האם היא קוראת? ואם כן, מה? אפילו האופן שבו הקוקו שלה הדוק, החוסר העיקש באיפור. מעניין איך ירגיש לזיין אותה, לכופף את כל זה.
“סליחה”, אמרה גילי, וקמה לשירותים. הוא הביט בגופה היפה מתרחק, עדיין פזור-מחשבות.
גילי שטפה ידיים והסתכלה במראה. זרה ניגשה אליה, ונגעה בכתפה. “הכל בסדר?”
“מה? כן, למה?”
“סתם, נראה שאת סובלת בדייט הזה”, צחקה הזרה, והחוותה על חברותיה; “כולנו הסתכלנו עלייך. את צריכה חילוץ?”. הנשים הסבירו לגילי שהן מבינות אותה. גילי החווירה. אמרה להן שזה בסדר, משתפר.
בינתיים, המלצרית חזרה לגיא. “הכל טעים?”
“מעולה, כן”.
“אתם פה בגלל יום האהבה, תגיד?”
“זה דייט ראשון. יצא, במקרה…”
היא הייתה שחומה, נמוכה, עם עיניים כחולות כהות. “אז אם לא ילך ביניכם”, ליחשה, מחליקה את כרטיס הביקור של המסעדה עם המספר שלה. היא הלכה מיד. גיא חל להזיע. אבי לא יאמין לי, חשב גיא; הוא הפך והפך בכרטיס הזה, ושתה בבת אחת את כל היין שנשאר לו בכוס. הוא הכניס את הכרטיס לכיס כשגילי חזרה.
היא התיישבה מולו, “חשבתי על משהו”, אמרה מהר.
“מה?”
היא לא חשבה על כלום. פשוט, אי-הוודאות האיום. הפער בין הפנים לחוץ. מה קורה לי, נבהלה. מעולם לא ידעה את הרגשות המוזרים שדייט ראשון מעורר. “אהה – אתה רוצה –”, מהן דפיקות הלב? – “לספר על משהו סודי?”. היא המשיכה לפטפט: “לאנשים יש מלא שכבות, ואתה מספר לי על עצמך רק דברים טכניים. בוא ננסה לקלף את השכבות”.
היא מעולם, אף פעם, כל השנים האלה, לא נראתה לו חסרת ביטחון כמו עכשיו. איך, אלוהים איך, בשנייה זעירה בלתי-נראית, אדם משנה הילה.
גיא שילב את אצבעותיו. “תראי, גילי, אני לא רואה צורך לקלף”.
“למה?”
“לא יודע, כי אנחנו לא מכירים. לכל אחד יש את המחשבות של עצמו. זה המבנה הנפשי. אבל, אם לך יש צורך לחשוף משהו, תחשפי אותו”.
“מה תחומי העניין שלך?”
“מה?”
“אני מעבירה נושא. מה תחומי –”
“הופה, עכשיו זה מעניין”.
אחד-אפס. מסתבר, שישנו ניקוד. שופטי הדייטים הראשונים מאי-שם, עלי-שמיים, דוברי כל השפות. מה הם חושבים עלייך, גילי? הצבע ירד לך מהפנים; המלצרית מסתובבת סביבנו כמו זבוב.
“אוקיי”, אמרה, “סתם, אין לי סוד, רציתי לשבור את החוקים”.
“זה מן יום כזה? של ‘לשבור את החוקים’?”
“אולי”.
“משעמם לך?”
גילי נאלמה.
“גילי, משעמם לך?”
“לך משעמם, גיא?”
“כן”.
“כן?”
“הו אלוהים. אני מת. מת משעמום”.
“גיא…”
“אני לא יכול עם זה יותר”, המילים יצאו מפיו כמעצמן. “לא טוב לי גילי. מי יודע כמה שנים לא טוב לי. אנחנו לא מתאימים. אני פאקינג מפחד ממך, את החברה שלי ואני אפילו לא מודה בזה מול עצמי, כמה אני קטן כשאני לידך…”
“גיא, גיא, מה אתה עושה!”
“לא. אני לא יכול עוד”.
“זה בגלל המלצרית הזאת?”
“נראה לך? גילי”, הוא תפס בידה, עיניה נפערו בבעתה. “גילי. זה אנחנו. אין לי את החופש. אני רוצה לגלוש. לטוס לסרי-לנקה. אני רוצה להרגיש גבר, גילי, אני אפילו לא יודע מי אני באמת”. פניה ההמומות הכאיבו לו. אט-אט התפקח, הבין בעצמו מה הוא אומר. “את יודעת גילי, כן, היא התחילה איתי, המלצרית הזאת. מי מתחילה איתי? את רק אומרת לי להסתפר. מי אני בכלל? מה, אני מכיר את עצמי?”
מחיאות כפיים. בכל המסעדה – הגבר המטופח ההוא הציע לדוגמנית שלו נישואין. בכל עבר סביבם, מחאו כפיים; הדוגמנית חיבקה אותו ונישקה את פניו. גיא וגילי התבוננו זה בזו. אהבה היא מה שכולם רוצים. האהבה שלהם מתה.
גילי החלה לבכות.
ועם זאת, הרגע הזה היה המתנה הנפלאה ביותר שהם קיבלו – ההזדמנות לנוס אל החופש, להתגלות מעצמם. הכאב המפלח נורא… אינו אלא זכות… הכרה באמת… תבכו, ילדים, תבכו, מחברת הסיפור הזה גאה בשבילכם…
