הַתַּסְרִיטַאי וְהַמְּשׁוֹרֶרֶת / נועה גורן
כְּשֶׁשָּׁאַלְתָּ אוֹתִי מָה הוֹפֵךְ שִׁיר לַשִּׁיר, הֵשַׁבְתִּי
שֶׁזּוֹ חֲווָיָה וְלֹא חוק. אֶל תְּגַדֵּר,
הָיָה הַדָּבָר, אַל תְּדַבֵּר
אוֹתוֹ.
אֵינְךָ מֵבִין: עִם תַּסְרִיטִים, אֲנ’לֹא מִיסְטִיקָן.
כֵּן, אֲבָל שִׁיר הוּא מָה שֶׁנִּפְרַם וְנִרְקָם, כָּאן –
וּכְכָל שֶׁאֲנִי נְבוֹכָה הָאֲוִיר
מִתְהַדֵּק וַאֲנִי קַלְצִיט הַיּוֹנֵק
אֶל חוּרָיו אֶת כָּל הַנָּשִׁים שֶׁלְּךָ.
אַתָּה לֹא מֵבִין שִׁירִים וַאֲנִי לֹא מְבִינָה אוֹתְךָ.
לָמָּה כּוֹאֵב, אַתָּה שׁוֹאֵל,
זֶה הַקּוֹנְפְלִיקְט, אֲנִי בּוֹכֶה.
אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמּוּת
וַאֲנִי מֶרְחָב. עֲבוּרִי, אַתָּה כָּל הַדְּיוּנוֹת בַּדֶּרֶךְ אֵלִי,
עֲבוּרְךָ אֲנִי דְּמוּת, נְקֻדּוֹתִיִּים:
וּכְשֶׁאַתָּה מוֹצֵץ אֶת הָאֶצְבַּע שֶׁלִּי אַתָּה
מַכְנִיעַ אוֹתִי כִּפְלַיִם;
בַּסּוֹף אֲנִי אֶתְאַבֵּד
אוֹ אֶכְתֹּב לְךָ,.
אַתָּה מוֹחֶה אֶת פָּנַי, אֲנִי מְטִיחָה. סְלִיחָה. גַּם לְמֵטָאֲפוּרָה יֵשׁ גָּדֵר.
עַכְשָׁו, עַכְשָׁו תַּגִּיד לִי
אֵיךְ הַשִּׁיר יִגָּמֵר.