בשנה החולפת שמאז התואר עבדתי במשרות מלאות והרווחתי סכום כסף שאיפשר להדוניזם שלי דרור. שיווקתי תאטרון שוליים דרומי ואז נכנסתי לתל-אביב ועבדתי במפעל וויסקי, בעבודה החלומית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אבל התפטרתי מזו ומזו ומכל דבר נוסף שנקרה בדרכי, כי הבנתי שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר שאינו קשור בספרים.
שלחתי כמות בלתי נתפסת של קורות חיים לכל הוצאה לאור, כל עיתון בעיר הזאת. רציתי בית למילים שלי ומקום בו אוכל למשש דפים בלי הפרע; התלהבו נורא מקורות החיים שלי, אבל קיבלתי גם כל-כך הרבה ״לא״ שכבר נעשיתי אדישה, כי מרגע שאתה חי לפי מהות, שום תחנה בדרך אינה רלוונטית כמו כובד המהות עצמה.
האדישות ל”לא” שינתה את כל אופן ההליכה שלי, הפכה מגנט בגופי, והצמידה אלי יוצרים אחרים מכל תחומי האומנות וההיי-טק, שגם בליבם יש מנגינה לא-נגמרת ובלתי תלויה. ביליתי כל לילה עד הבוקר המואר והתעוררתי בצהריים כשהידיים הגרפומניות שלי מגששות אחרי הלפטופ; הצלחתי להחזיק את עצמי בעבודות עצמאיות, סדנאות שהעברתי, טקסטים שהזמינו ממני. הציעו לי לכתוב שיווקית בשביל כסף טוב, ולא יכולתי אלא לסרב, כי מיציתי את הכתיבה השיווקית אחרי שנים בתחום. ההיצמדות לתכלית הכתיבה הרחיקה ממני כל שקר, כל זיוף, כל “תייחצ”ני את עצמך לפני הכל!” ששמעתי.
בסופו של דבר ביקשתי מ’סטימצקי’ לתת לי להיות מוכרת בחנות שלהם. כשהתקשרו לשאול אותי מי אני ומה הסיפור, נבחתי: “אני רואה ספרים כשליחות ואני אמכור כל ספר – בתנאי שהוא טוב – גם לבנאדם ערוף ראש שלא יודע עברית”. גברת סטימצקי צחקה ואמרה שזה מרענן ומפחיד, וקיבלה אותי.
סטימצקי היה בעיר אחרת – ובינתיים התקבלתי גם ל׳צומת ספרים׳, בדיזנגוף סנטר. אבל היעד האמיתי שלי היה לעבוד ב”אחים גרין”, חנות ספרי יד שנייה הנמצאת סמוך לכיכר רבין, והיא מסוג המקומות שיש להרוויח את מקומך בהם. חודשיים אחרי שהתחלתי לנדנד לבעל החנות, הוא התקשר אלי, וידענו למן הרגע ההוא שהגורל נע.
וכעת אני עובדת פה. אני כה רגועה ומאושרת, אני חיה ספרים ולא ייצוג של ספרים, או של אגו. הרי הקהל של חנויות יד-שנייה כמו זו, הוא קהל של קלאסיקות: אלו הם אנשים המדלגים על מדף רבי המכר כי הם לא מאמינים לרגע הזה, אלא להווה הנצחי. כאן אין אופנות – אלא את האמת המוחלטת של האומנות: גדולי, גדולי הכותבים כולם.
אני שואבת את המילים מן הגבים של הספרים אם כי ברפרוף, בגלל הפחד מספוילרים; וכל מי שנכנס לחנות מרגיש, ככה אמרו לי, כאילו זוהי לא חנות אלא הרפתקה. אני עומדת בפתח וצדה את ההולכים ברחוב רק בזכות המבט שלי. אפילו היום, מישהו נכנס ושאל – “את רוצה משהו?”, כי ההתבוננות שלי כאילו אמרה לו רצייה. צחקתי ואמרתי לו “בוא לקנות ספר”, והוא התבלבל נורא אבל נשאב לחוויה המוזרה. “אני לא כל כך אוהב לקרוא… אין לי סבלנות”.
אין דבר כזה לקרוא. קריאה זו לא מלאכה. קריאה היא דמיון, היא התעוררות, היא חשק. אם קריאה מקשה עליך אז הספר מלאכותי למחשבותיך. בחר לך אחד שיזרום איתן בחופשיות. “אבל, עשה לי טובה”, אמרתי לאיש, “בכל זאת תבחר משהו טוב. לא זבל לגמרי. ככה שהזרימה תהיה מוחלטת ממך – אבל עיניך יהיו נשואות טיפה למעלה, מעל, כלומר שתלמד ותתפתח, לא שתדרוך במקום ו – סליחה – תאונן עליו”. הוא סלח והחל להתרוצץ איתי בין המדפים. ליטפתי את גבי הספרים והוא עשה כמוני. זה הזכיר לי ידיד שלי שכל-כך אוהב כדורגל שהוא עושה לי חשק לאהוב כמוהו. באותה קנאה שאל אותי הגבר הזר הזה שאלות, מהר הבנתי מה הוא צריך, הומור, והצמדתי לחזה הפועם שלו את הספרים הכי מצחיקים שאני מכירה ולא מכירה, “אבל תחזור כדי לעדכן מה חשבת! ואם לא תאהב, נמצא אחר!”, פקדתי עליו. את זה למדתי מעולם הוויסקי; וויסקי זה משקה אלילי, גבוה, ואין דבר כזה לא לאהוב אותו, אלא רק לא למצוא את הוויסקי שאתה אוהב.
וזהו. לא, ורק עוד דבר אחד. קריאה זה הדבר היחיד שמנתק אותך מהעולם לגמרי. כששומעים מוזיקה, או צופים בסרט, אפשר לאכול ולחשוב ולדבר. אבל קריאת ספר זה מעשה אינטימי שמשתק את כל החושים ומנתק את האדם מן העולם. הדבר מזכיר את הילד מ”הסיפור שאינו נגמר” שהמציאות שלו מתערבבת במציאות הסיפורית. הקורא נמזג אל הדף ומתמלא בצלילים ובמראות, אלא שהוא לא חווה אותם באוזניים ובעיניים, אלא מהצד הפנימי של הגולגולת. והקריאה מפתחת איזשהו חן ואיזושהי עוצמה שאין שניים להם, וכמובן, מטמיעה בבטן את הזרע למהות, לתחושת הכוח הזאת, להתעלמות ממה שזמני ולא חשוב, להבנה של מה שאיכותי והוא האידאה של ״הטוב״. ואם כל זה לא קורה תחליפו ספר, למרות שאני באופן אישי תמיד קוראת עד הסוף, כי אני לעולם לא מתחילה ספר שאינו ראוי לזה. אין תנאים למערכת יחסים טובה: אסור לעזוב אותו.
