שישים ושבע
כמו קיץ של אהבה
כן היו שנותיך
כי סיכמת התנדנדות-חיים משונה
בהתחנפות לאחד מ
אקדחיך
דע שאני מבינה, האנטר
את אותם הבלבולים חסרי הפשר
של רצפת קלידוסקופ
וכיצד צבעים מקבלים חישה
איך לכל ורידים
ופעימה
את היותי אחת עם פיזיס ואחת בכל
אלוהים מטריאליסטי עושה איתי אהבה
דע שהתבוננתי בשאול, כמותך
ודקרו אותי חוחים שראיתי בדיעבד
כי הוויתי, מעורסלת בבטנה של אדמה
אימהות משונה
וראיתי
את מה שוולך ראתה
היטב ראיתי, האנטר
את המרירות הרכושנית בחניכיים
את התאווה לכבוש
לחנוק באצבעות את גרונה של
שאפתנות
דע שאני מבינה עליונות
היכן שמוריסון אהב למות
וכמוך, ביקשתי למשש את קרסולו
המוכחש, של העולם
חולשות התכערו למול עיניי
עוד, אמרתי
כמוך, האנטר
דע ש – בחיי
הייתי ז’אן פול סארטר
ואת דגלה של החירות נעצתי בגברים
וליקקתי מלוא החופן סמים
מבינה, האנטר
את התשוקה הלא נתפסת
פעפוע מתלהם במכנסיים
נשיות דומעת
מלוא רגליים
כימיה רוחנית ופסיכוזה זמנית
איך נסחפתי אוקיינית וביכיתי
את מותי
אני מבינה אותי
האנטר שלי, אהבת אקראיות
סגדת לביזאר
לא יכולת להניח לקולך הזר;
החוצפה שלך מוכרת לי
אי-החשק לחדול מעצמך
וכל האני הזה, כן
המתגנב בכל אמרה
ודמויות אתה בורא בגלל שאין ברירה;
פסיכדלי ערירי שלא הבחין בממסד
בדפנות התבנית הלמת באגרופים
הם לא ישימוני כאן
גאון מפוזר, אני רואה אותך
בקו הטלפון המתינה אשתך