הרי מהו הדחף? מה פשר הדחף ליצור אומנות? עבר אליהו, זו הנקמה.
כשהוא מצליח – הוא מראה מה זה לאלו שהתעללו בו: הוא מתבונן בהם בחצי חיוך, ובהתנשאות, המאפיינת את האדם האחר. כן, חושב אליהו: בעוד שאתם התחתנתם עם אהובת נעוריכם, ובעוד שאתם מאוננים במטבח מאחורי גבה שעה שהיא, אולי, מזיינת מישהו – אם בכלל יש בה את החירות האישית, את הייחוד והעוז, אם בכלל אינה עקרת בית סתמית שיופיה אבד לה בגיל 27, וששנינות מעולם לא אפיינה אותה; אתם הרי חיים איתה ביישוב. או באזור השרון. ואני מתל-אביב, ואני אומן מרוויח, ואני מעוות ומסומם, ואני ניצחתי.
אתם רואים אותי – כלומר את בן-דמותי – בסרטי הביוגרפיה של דיוויד בואי: אתם נאנחים וחושבים, “הא, לאנשים כמו דיוויד בואי יש החירות להיות עצמם, ואילו לי – רועי, או רון, או איתי, לי הרגיל והבנאלי, אין כלום להציע. אני איש יום-יום, ממשפחה סטנדרטית עד להחליא”.
אליהו מהלך בתערוכה שלו. ועל אף שאף אחד מבני מין הרועי והרון והאיתי לא הולכים לתערוכות בכלל, הוא גאה בעצמו. הוא מסלסל את זקנו באהבה עצמית, אפילו שכל המגיעים דומים לו, וגם הם אומנים בעלי דחפי נקמה ואגו מנופח ורקוב, אנשים בודדים שאין בהכרח די כישרון כדי להסביר את רשעותם. עדיין, הוא שמח, הוא מוכרח להיות, אחרת יבין שביצירת אומנות אין נקמה. אחרת יבין שאין גמול, ואת ההתעללות שעבר לא תמסך אף הצלחה נישתית, ולעולם לא יקבל את הקנאה מניחת הדעת של שונאיו מן העבר.
הרי כמו הרבה מן היוצרים, גם אליהו מספר לעצמו שהוא אינדיבידואליסט, ובעצם תולה את כל ישותו ותקוותיו במה שאומרים עליו: גם הוא לפתע נשען על קיר החלל, בו מוצגים התצלומים שלו, ואי-הסיפוק מכסה עליו כמו סרטן. הוא נזכר שזה לא מספיק. לא מספיק תהילה, לא מספיק עיתונאים, לא מספיק כסף, לא מספיק כוסיות.
אביגיל נכנסת לתערוכה – רגליה מכוסות קעקועים, גופה דקיק באורח המזכיר את אופנת תחילת האלפיים, עם המכנסיים הנמוכים מדי והגופיה הקצרה. פניה יפות מנשוא, יופי ג’ינג’י מתוק אבל איכשהו ישראלי, פוני מנופח על גבי המצח הבהיר והמנוקד, עיניים רטובות משמחה. היא מנופפת אליו: “אליהו!”
הוא מחייך. מתיק את עצמו מן הקיר, מוקסם, ככל אדם, מהחופש של אביגיל להיות עצמה. הם מתחבקים: אנשים מתבוננים בה, גברים מסתובבים סביבה ובוחנים את הישבן שלה ואת פניה. התערוכה מוצגת באיזשהו האנגר גדול ועירוני, מהדהד את קולות המהלכים, את נקישות כוסת היין. אירוע אורבני מאוד.
אביגיל מחזיקה את אליהו בשתי הכתפיים. “אני כל כך גאה בך. אתה שמח?”
“כן. כמה שאפשר להיות”.
היא מהנהנת. יודעת את הדחף, יודעת את אי-השבעתו. הם מכירים מהסצנה האומנותית של תל-אביב: אן להצביע על מתי הכירו, אומנים פשוט מכירים זה את זה.
“טוב.. מה שנדמה לי שנעשה, זה שנסיים את הערב החגיגי הזה ונצא לאכול לבד”.
אליהו מחייך. הם חברים טובים השניים האלה, ותמיד נהנים זה בחברת זו, ואין הסבר לכך שמעולם לא קרה ביניהם דבר רומנטי.
דווקא בערב הזה, דווקא עודה הולכת בתערוכה ומפטפטת בקופצניות עם אחרים, אליהו מביט בה וחושב: אולי להיות עם אביגיל? וגם היא, מתבוננת מול כל תצלום ענק וממוסגר, מעיינת בכל חלקי התמונה הגדולה, עוברת לזו הבאה – כולן בשחור-לבן – ומבינה: אליהו הוא גבר. אולי כדאי… היא מסתובבת להביט בו, הוא מדבר עם מישהי אחרת, היא חוזרת לציור. כן, הוא גבר באמת, והוא אומן כמוני, ויש סיכוי שזהו הדבר המשביע הזה שאני מחפשת אחריו.
בבת אחת שניהם החליטו להתאהב הלילה.
אביגיל ממשיכה להלך בין היצירות, ולחשוב על עצמה. הרי היופי שלה לא משביע אותה. ראשית, יש את הטרגדיה של תמיד-עוד-יפות: הנה גם זו יפה, וגם האחרת. נשים בארץ הזו הן יפות. הן היו חיילות צעירות כל כך, ומשום כך גם קיבלו עליהן איזו בגרות של אישה חזקה, וגם שמרו על הנעורים השזופים של שמש-הים. אמנם היא תמיד מושכת את העין, אבל לעולם אי-אפשר להחזיק גברים על היופי לבדו: זהו שקר, שקר מתועב ומסחרי. יש להיות מחוברת לעצמך, ובזה לאביגיל קשה, יש בתוכה רווח רך בין מי שהיא למה שאומרים לה על מי שהיא, כלומר, היא עוד לא התבגרה לגמרי. ובכל יום שזה כואב – היא עושה עוד קעקוע.
סוף סוף נגמר אירוע פתיחה התערוכה, ושניהם יוצאים יחד. היה ערב נפלא, והחמיאו רבות לאליהו, והם הולכים לאכול המבורגר בשדרה. הם מעשנים סיגריות ומתבוננים באנשים החולפים: “גדלתי בעיירת פיתוח”, היא חולקת, “פעם דיברנו על זה?”.
“לא”.
היא מושכת בכתפיים: “כן, הייתי דחויה”.
אליהו מהנהן, “גם אני, הערב בדיוק חשבתי על זה”.
“מה חשבת?”
פניו פני גבר-ילד – עצמות לחיים בולטות, כמעט יפה, נראה סטודנט נצחי, מדעי-רוחניק נצחי, כמעט נעלם בקהל מרוב שהוא מפחד להרגיש, מרוב שהוא מחוסר הבעות. הוא אומר לה: “בתערוכה. חשבתי על זה שאני מצלם ומפרסם דברים, ומתפרסם, כדי להוכיח נקודה לאלו שצחקו עלי פעם”.
“ומה הנקודה?”
“שהחיים שלי טובים משלהם. אני מיוחד, אני יוצר, והם סתם חיים ביישובים ומתחתנים גרוע ולעולם לא מכירים את עצמם”.
“והנקודה הוכחה?”
“לא. הם לעולם לא יגיעו לתערוכות. וזה אף פעם לא מגיע – הקתרזיס”.
אביגיל מדברת עם הבשר בפיה: “זה צריך לבוא מבפנים”.
אליהו אומר “נכון”, ומביט בה מזוויות עיניו הכהות. הוא מתחבט. היא יפהפייה, אבל הוא לא נמשך אליה. אולי היא דומה לו, אולי היא מאיימת עליו; היא כנראה טוטאלית יותר, באומנות שלה, הרי היא מציירת ולא מצלמת. והיא אינטנסיבית באורח חייה, בסמים ובמסיבות, בנעוריה של עד. אבל שניהם בני 24, ושניהם תיכף יגדלו ביותר.
הם קמים ומשוטטים. ההולכים בשדרה מביטים בשניהם: אביגיל ואליהו נראים כל-כך נערי עיר.
“מה חשבת על התמונות?”
“ממ?”
“מה חשבת על התמונות?”
“שהן נפלאות. שאתה ברמה גבוהה יותר מהארץ”.
“זה מלחיץ אותי”, הוא חולק. “אני לא יודע – לצאת מהארץ? לצאת מהיישוב לעיר, ואז מהעיר לחו”ל, ואז – לאן אצא מחו”ל? מהו המקום המספיק גדול, איפה ישנה מספיק תהילה?”. ובדיוק אז – כבסצנה מבוימת, מישהו עובר ולוחץ את ידיי אליהו: “כל הכבוד על התערוכה”. זה עיתונאי, שתיעד את הערב ויכתוב עליו ב’הארץ’, ואליהו מחייך בחום.
הם ממשיכים. משהו אינו מספיק בעיר פתאום. גם ברחוב רוטשילד – גם על רקע התיירים הרבים מספור על כל לשונותיהם, והערב היפה הזה: פתאום הבניינים מתגמדים, נורא. והבתים מצטמקים עד לאין ערוך, ויש לצאת מן העיר הזו ולכבוש את ברלין, אבל גם ברלין קטנה ומצומקת ועמוסה, אולי ניו-יורק. יש להתמודד עם הדחף, ואליהו מבין – עליו להרים תערוכה חדשה, מיד. עליו להתפרסם, אחרת זה כל כך כואב לו. ולפתע הדחף נרגע, כי אביגיל תופסת בידו. הוא עוטף אותה בחצי חיבוק, היא משעינה עליו את הראש שלה, והעיר היא בגודל של עיר.