הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי על חיפוש תכנים ספרותיים שהם יאהבו. רכשתי את אמונם כשהדבקתי קריסטלים קטנים על השירים שחילקתי ביניהם, והם לפתע הבינו: “בוא’נה, נועה משקיעה…”, וכך אחרי מאמץ הם החלו להקריא בשיעורים, להתאהב בסדנה, ובסוף גם הנחיתי את מופע הסיום שלהם.
רציתי להפתיע קבוצה אחת בשכונת התקווה של נערות כותבות מבתים קשים, קבוצה שהיה עליי לרדוף אחריי נערותיה ולפעמים לממן להן מוניות להגעה לפעולה (הנטייה שלהן הייתה שלא להתחייב לשום מסגרת, אף פעם). מוזיקאי מחונן אחד התנדב להלחין עבורי שיר מצחיק שהן כתבו באחת הפעילויות, ואפילו השיג לזה זמרת. העלינו את זה ליוטיוב. הבנות היו באופוריה גמורה.
בתל-אביב אמרו לי שבלתי אפשרי לגייס נוער תל-אביבי לקבוצות הכתיבה והספוקן-וורד. אמרתי לא נכון, והלכתי ברגליים לכל בית ספר, מיפו עד צפון תל אביב, ונכנסתי לכל כיתה מ-ט’ עד י”ב, ודקלמתי את קטעי הספוקן שלי מול *קהל תיכוניסטי וציניקן* (מזלי ש”את היית בישראליות?!” היה אייס-ברייקר); הקמתי גם דוכן בחוץ עם חטיפים, אספתי “לידים”, וחזרתי לכל אחד מהם עד שהקמתי קבוצה בת 40 נפש. ואז, לתחזוק העניין – קישטתי את כל התכנים שהדפסתי לכולם בכל עת.
את כל זה עשיתי גם בהרצליה.
היה עליי לתקשר עם כל אחד מבני הנוער, להשקיע בהם, לקרוא אותם. היו לי עוד קבוצות בעוד מקומות. הייתה מסגרת ה”ספוקנוער” שעבדתי בה ומסגרות זמניות אחרות. נסעתי ברכבי ולא תמיד ביקשתי דלק, גם לא החזרים לציוד האמנות ותצלומי התכנים, כי קשה היה לעקוב אחרי מידת השקעה כזאת, וכי כשאת נוסעת לבית של חניך שמאיים להתאבד ומדברת עם הוריו – זה עלייך.
כדי לחלק להם תוכן, צללתי לכל טקסט אפשרי וברמה גבוהה בלבד: השתמשתי בתכנים מעולם הפסיכולוגיה, פילוסופיה, מדע, ספרות ושירה; לימדתי אותם בכל עוזי וכוחי תכנים מכל העולם, סחבתי מקרנים, מחשבים ומצגות, עבדתי כל כך קשה עד שזה לא היה אנושי.
הכנתי מחברות לכל התלמידים, ועודדתי אותם לשלוח לי טקסטים שהם כותבים בכל יום ביומו. עשרות נערים שלחו לי בחופשיות טקסטים שלהם ואני כפיתי על עצמי לענות בפירוט ובהשקעה בכל שעות היום. מה גוזל לי את כל האנרגיה מהחיים, תהיתי לי?! בהחלט, תעלומה גדולה!
כשהסביבה רמזה לי שוב ושוב ש*אני יכולה להשקיע פחות*, לא האמנתי לזה, משום שהתוצאות דיברו עבורי: קבוצות הנוער הכותב שלי החלו לקרוא ספרים, לכתוב, להשכיל בהרבה התחומים, להעיד על התפתחות רגשית. כמובן שאפשר לחשוד שניסיתי להנהיג כת, אבל מנהיגי כתות, לפחות, סוחטים כסף מנתיניהם!
וכמובן, כמובן שאני רואה את הנרקיסיזם שבאלטרואיזם. אני לא סתם בטיפול פסיכואנליטי, אני שם גם כדי להצביע על עצמי בשלוש אצבעות ולהודות, בלי האגו השקוע בעלבון, או בדרמה, אלא פשוט – כמו שזה. ההשקעה הלא סבירה שלי בהדרכה נבעה ממקום אפל בתוכי שלא ידע לשים גבול.
אני מוקירה את כל הנערים/ות שלי עד היום, והם אותי, אבל עכשיו כשפנו אליי עם הצעה להדריך, ואני סירבתי לכל ההצעות האלה כבר שנתיים – פתאום קפץ לבי ואמר: אולי… אולי כן?
ואולי הפעם אני אשקיע במידה שתהיה טובה *עבורם*, עבור הנערים. אולי אלמד אותם כתיבה והגות ורעיונות יפים בלי לאבד את עצמי בתוכם, ככה שכבר הם נאבדים בתוכי? אולי תהיה זו הזדמנות להדריך כתיבה – ללמד את הדבר שאני עושה בכל יום, חיה אותו, ככה.
רציתי לסרב. להגיד שאין בי את הכוח. אבל אני מטופלת טובה (ולא, חלילה, מצטיינת) והשקעתי רבות בתהליך הנפשי שלי, שיאפשר לי להדריך באופן, אני מקווה, בריא. להניח להאדרה הזו שלי ושל הכתיבה כריפוי מכושף, ופשוט לבוא ולהעניק כלים, מוטיבציה, רעיונות.
אני מקווה שאני מסוגלת. יותר נכון להגיד: אני מקווה שאפשר להשיג תוצאות יוצאות דופן גם עם ריחוק רגשי-מנהיגותי, גם עם תכנים מצולמים שיש עליהם מדבקה ולא חמש אבני קריסטל שהודבקו בדבק חם. אני מקווה שהנערים ילמדו לאהוב את הכתיבה ובייחוד את הקריאה, שבעיניי (יותר נכון: לדעתי המוחצת והלא-מוכנה-להתפשר) הם המפתח לחיים משמעותיים. לקרוא ולכתוב. גם לא מקצועית, כמובן.
כן: השליחות היא לא סביב הדרכה מושלמת, אלא סביב אהבת הכתיבה-קריאה, והיכולת להקריא את לבן בחלל הקבוצתי. כן – כמה שאני רוצה להדריך אותם! כן!
