הומרוס בשוּק

יום קיץ בשוק מחנה יהודה. צפוף. זעופים כולם, מחמיצים את פניהם מטרדת האור המסמא, ואין איש מחייך. החום העיק על הנפשות. את הצפיפות החריפו זעקות הרוכלים והמהומי הקהל, צרחות של משוגעת, געיית תינוק, נביחת כלב, ריב בין שניים; אחד אומר “ייקח אותך האל”, אחר עונה לו “דחפת אותי!” – טריטון! “חיי הטיטן היפריון” מלמל הומרוס, נדחק על צדו כסרטן. “מה מתרחש פה!”

“הלו, זקנצ’יק” קרא רוכל בעיניים בורקות. “בוא תבדוק את העגבניה הזאת! דליקטס!”

“לא הגעתי בשביל העגבניות” צעק הומרוס, “וגם אם הנימפה קליפסו תלחש: ‘קח מהעגבניות שלי וערוך סעודה, כי כגיבור בן-גיבורים מהמלחמה חזרת, ובפיך כל שהתרחש, לרבות הורגו של אוֹּרֶסטס המהולל, שהיה גדול אף הוא בין האצילים’ – לא אשב, כי אל היעד אשא עיניי, ואנוע בשמו!”

“מה?!”

“במיה, חבר’ה, במיה, אמתית מכורדיסטן” צעק רוכל ונופף בבמייתו. “אתה דורך עלי!”, “גברת, שימי לב לשיער שלך!” “מה איתו?” “תאספי אותו! חם, אישה, חם!”. הומרוס לבוש הבד המשיך בדרך, מוכר העגבניות מתח את הראש כדילהתבונן בו.

זקנו נטף מים. “לאטלס המרושע לא מגיע לסבול כך” אמר, וישישה מצומקת הביטה בו בתמיהה. “חם לי כאילו אחזתי במו ידיי את עמודי הענק, המפרידים זה מזה את השמים ואת הארץ; גם איתניה של איתקה לא יכולים לחום הירושלמי, גם זעמו של פוסידון לא יביאו לזיעה כזו שבזקני…”

“מה קרה לך”, התעניינה, “שאתה מדבר כמו משוגע ככה?”

“דגים, דגים, יופי של מחירים! אדוני – דגים בשבילך?” הומרוס הדף את האיש, והוא התעצבן: “תראו אותו זה, איזה חמאר! מזיע כמו תיש.”

“זה משיגנער!” קרקרה הקשישה. והומרוס התקדם עם ההמונים בכל כוחו. כשסוף-סוף הגיע לקצהו של השוק, נפל אל המדרכה של רחוב אגריפס. הכביש הרחב המה מכוניות. אחרים לעסו סמבוסק. הוא קבר את פניו בידיו ובכה.

“אדוני” קרא נער, “אדוני! אתה בסדר, אדוני?”

שאול, בעל המאפייה שזקנו שחור ומחודד ומגיע לו עד לטבור, רכן החוצה מהחנות שלו וסימן לילד ללכת. “ילד, ילד,תניח לו. אני מכיר אותו”. ולעיניהם השואלות של אחרים: “שכן שלנו, איש מוזר כזה, בוכה וצוחק ומדבר כאילו לא מכאן”. שאול סימן לנער לשים עין על המאפים, ניגש והתכופף לשכנו. “ותשמע, נעבעך, מספרים עליך שלא שילמת ועד בית. ואני לא יכול להתעסק איתך כל יום”. שאול הציץ על הילד שכרסם להנאתו ובחינם את הקרואסון האחרון. 

“מי שהייתי” בכה הומרוס, “שם… זה לא זה הקוראים אותו משוגע… ואני שומע, כשירתה הדקיקה של נימפת-מערות, שצליליה מצטופפים על המים ושטים ללב הגברים… שומע אני… הייתי עילאי, נשגב כזהב, הנחתי את מבנה השירה על יסודות העולם, מילים הסתדרו למרגלותיי כצבא ספרטה, הכשרון שלי לאסתטיקה…”

שאול כבר לא השיב לו: “הנה אשתי”, אמר, וקם לחבק את אהובת חייו. לכלך את שמלתה בקמח. בלהה שאלה מה קרה עם הנעבעך העיוור הזה עכשיו, וציינה ש”בכל פעם שהוא הולך לשוק הוא משתגע”, וגם שידוע שהוא לא שילם שכ”ד. “שלום, בלהה!” צעקו מכרים מרחבי הרחוב. אבל בילהה עטפה את הבטן והחזיקה את פניה, אישה שאש טיפסה על פניה וחרכה את בשרן. וכולה קמטי התאונה הזאת. “נעבעך, קום”, אמרה בשקט, יודעת שאותה הוא שומע; קולה נעים; הוא ניחש שפניה נראות אחרת מאיך שנראו. היא תפסה את מרפקו והם חצו חרש את הכביש.

“הומרוס, הומרוס זה שמי. הומרוס, המשורר הגדול של יוון העתיקה.”

“אחח”, טלטלה את ידו, “ואני אפרודיטה, אלת היופי”. הם הלכו מחובקים בסמטה הקרירה שחיברה בין רחוב אגריפס לנחלאות. הצל הזמני גרם למשורר לפלוט הנאת עונג; ריח היסמין של בלהה.

“גדולה את מאפרודיטה. את היא פנפלופה הנבונה – וקולך הענוג כשל פמיוֹס, ונפשך החיונית… בלהה…”

“מה אתה עשית בשוק בכלל? כל פעם שאתה הולך שמה, אתה משתגע לנו”.

“עלי לאסוף אותם, בלהה, את כל הרגשות הנמצאים בקרומים העדינים שבקשת ליבנו; לא אוכל למצוא מילים לתאר רגש שאיני יודע…”

היא ליטפה את לחיו. הם הגיעו לרחבה של גן התות, בו שיחקו ילדים בכדורגל, ותיירים אנגלים האזינו למדריך עם מיקרופון ושמשיה.

“אנחנו בגן התות, נעבעך. תרצה ללכת לבית? או שאשאיר אותך כאן ותסתדר אחר כך?”

“אשאר, בסדר” אמר בעצבות, “האם תלכי? התמנעי את יופייך ממני?”

“אני הולכת לעבוד” אמרה בלהה. “נתראה בערב. כשאחזור עם שאול. נעבור אצלך”.

“המרחמים אתם עלי?”

“מה פתאום, לא, חמוד. שב בשקט קצת”. היא התרחקה בעודה מביטה בו, מתמוגג ושבע, המום ונפעם. הוא חייך כמו אדם שאינו יודע שמביטים בו; פראי. עיניים לבנות ללא תוכן. 

השמיים הסגלגלים ירדו על גן התות. מעט עוברים ושבים כבר נשארו. הקרירות הירושלמית מגיעה כדי לקנח יום. וזה אחד מהמקומות החשופים למחלת העצב שמתפזרת בעיר כסופת חול. הומרוס דיבר לעצמו על רקע עגמומיות ירושלים, כמו נגינת חליל מקראית. וכשאטם את אוזניו מספיק טוב, הרגיש שהוא יושב עדיין בארמון של מנלאוס צהוב-השיער, סועד את ליבו בכלי כסף וזהב, ולצדו בלהה היפהפיה, מאזינה לדקלומיו, רווה מעושר לשונו. האלים קיללו אותי להופיע שוב ובזמן הזה.