החייל המנגן

שבוע לפני יום העצמאות התשעה-עשר למדינה, נשלח יועד למשימה סודית מטעם אביו, יעקב ברוק, שהיה מין טיפוס המחזיק מסרק קטן בכיס חולצתו, ושערו אפור ומלא, ופניו חמאתיות. כל זמן שהוא לא נואם – הוא מוצץ את קצה המקטרת שלו, ומצמצם עיניים לחרכים. קולו היה סוחף, צרוד, ומספק להאזנה. הוא ישב במשרד אותו ערב, וציווה על בנו: ״יש אדמה ליד המסגריה. טובה, לא מנוצלת. אני רוצה שתרד לשם בשעה שלא ייראו אותך. אתה שומע?״

״כן, אבא. אני עומד כאן.״ יועד, שנותר נכה מינקות, נשען על מקל ההליכה שלו. הוא היה אז בן עשרים וחמש, שערו הגיע לקצות אוזניו בפלגים קשיחים ושומניים, והוא נראה חיוור ובלי גיל, וכאילו עורו נמתח על שריריו.

אביו השתעל –״אהא-הא – חשוב שלא ייראו אותך! לא העליתי את זה באספה. תשתול שתי שורות, הכי גדולות שאתה מצליח.״

״כמה גדולות זה הכי גדולות?״

״לא משנה. מה שיספיק לירקות, לגדיים של משק הילדים. אחר כך יגידו לנערים להוריד אותם לאכול שם״, הסביר לעוזרת האישית שלו, שישבה בקצה השני של המשרד ותקתקה במכונת הכתיבה. ״כי גינת הירק בגבעה הושחתה. מזיקים.״

״אבא– משק הילדים? זו הליכה ארוכה – ״

״יועד!״

״סליחה…״

״רָאִית!?״ התגרה בעוזרת. היא הייתה רווקה בת ארבעים, והיה לה מנהג לנדנד את רגליה החשופות. הרי בגרדרובה שבמחסן הבגדים יש מדי-חצאיות-פליסה לנשים הייצוגיות. עודו בוהה ברגליה, הפטיר האב: ״כל הכבוד לך שאתה עוזר לאבא שלך״, אך כשיועד יצא, שמע אחריו: ״אני מרגיש שהוא לא מבין אותי״, ״יעקב, הוא מבין יותר משאתה חושב…״

בלילה ההוא שכב על ספתו, בחדרון המוקצב לבוגרי הקיבוץ, שיחק בשערותיו והרהר בכל אותו מאבק הפוליטי בין אביו, לאויבו המאיים עליו, שמואל הטרקטוראי. הנה כי כן: אבא שלו היה מלך עד השנה – מימנו לו נסיעות לכנסים סוציאליסטיים בפילדלפיה; שלחו אותו לתואר מנהל-מְשָׁקִים ברופין; ובזכות מפעל ארגזי המשאיות, הם התעשרו, שעה כשכל ישראל סחבה צנע ואכלה מרגרינה. התנועה הקיבוצית נלחמה לחטוף אותו אליה, ויש המספרים שגם בן-גוריון. שנה אחרי שנה, בחרו בו למזכירות – והנה לאחרונה, הקולות נוטים אל שמואל הטרקטוראי, איש הנראה כמו חבית משופמת, ונע כמו שחבית הייתה נעה אילו יכלה.

כך או אחרת: הוא קם בלילה והתגנב בצליעה שקטה וזריזה, שתרגל משך חייו שלמים, בַּשְּׁבִיל עוקף-הקיבוץ. עיניו התרגלו לחושך הלח, ולבו נכבש באושר משום הבדידות המבורכת. הוא רכן לגרד את האדמה עם כף השתילה, ולפתע – ציוציי ציקדות, לא, בני-אדם! שתי נימפות, נערות, נשים!

הוא התכופף, והצחקוקים קרבו: הכותנות הסתובבו במעגלים אחת סביב השנייה, קופצות זו על גב השנייה כמו פיות. הוא הביט בהן כמה רגעים, ואז זחל על ידיו לביתן שהיה שלושה מטרים ממנו. הפיות נעצרו על קיר עץ– והוא שמע ליקוקיי לשונות. התרגשות חדשה פרפרה בו: ולמה שלאהבה יהיה מין, בעצם? אבל מכורח תנועה פזיזה, הפיל את מעקי הפלדה החלולים.

״מי שם?!״ נזעק קול. הוא זיהה, זו עמנואל הג׳ינג׳ית – בת השכבה שלו: צווחנית, נמוכה, שופעת, בעיניו מפחידה-משהו, אבל מי השנייה?

״שקט״, היסה הקול השני. ״תראי. את רואה?״

״אלוהים! אני אשבור לו את הצלעות!״

״לא. בואי.״

בחלוף זמן מה, כשכולם כבר התעוררו לעבוד בשדות, הוא יצא מטונף אל התגודדות הגברים מסביב לתעלות הפעורות. ״יועד?!״ תמה שמואל הטרקטוראי-החביתי. מישהו הרים את מקל ההליכה, סייע ליועד לקום. מבטם דרש הסבר.

״זה, לילדים, לגדיים.״

״מה עשית במסגרייה בלילה?״

״נחתי.״

״נחת?״ צחק שמואל, וכולם אחריו. ״מה פירוש לגדיים? אין פה דגן, שוקת, ואיזה גדיים? מההר? אוה…״ הוא גנח,״אני הבנתי… מישהו שולח אותך למשימות…״

למחרת הוא זומן למשרד אביו, ויעקב סגר את הדלת. אחרי בנו, הילך בשתיקה מצד לצד, ודפק על שולחן: ״מפגר! אתה מבין מה שעשית?״

״אבא – ״

״שום דבר לא יעזור לי עכשיו! ולחשוב על טוב הלב שלי, שאני מערב אותך בחברה. טוב – עכשיו אנחנו הולכים לטקס כאילו כלום. אבא ובן, שמחים. לעזאזל איתך – יכולת לומר שזו יוזמה שלך!״

עם שפתח את הדלת, אביו החליף את פניו – דחף את החולצה למכנסיים, והחל לפטפט עם ההולכים. יועד הבחין כי אביו הרזה, ומשהו בעורו האפיר. הם הצטרפו אל הזרם הנשרך אחרי הזוג, שהתעתד להתחתן בשדה החיצוני: יעלה אוטלנגי, בתו של הטרקטוראי שמואל, וצבי מרזק. שניהם גדלו עם יועד, ועם עמנואל הג׳ינג׳ית, אלא שיועד בעיקר השקיף על בני שכבתו, ולא התערב. הם היו חבורה, התגייסו לצבא, חזרו לקיבוץ, והוא תמיד נשאר.

יעלה וצבי עמדו בין שני טרקטורים, וביניהם הרב שנגרר מבאר יעקב. יעלה לבשה את השמלה שמתגלגלת בין הבנות מאז מחנה הפליטות בקפריסין, ודמתה לברבורה, ידיה שטות באלגנטיות-בלתי-ניתנת-לחיקוי. פניה מרובעות, אפה קטן, שערה נשפך מאחוריה. החתן הגבוה, שתלתליו בצבע חציר, נופף לקהל, מלא בעצמו עד אין לשאת. שמואל הטרקטוראי ייבב: ״בת שלי! כמה את יפה שלי!״; וכשהטקס התחיל, הציץ על המזכיר, מגניב חיוך תגרני. יעקב רטן. הכל כה עדין, כמו מצמוץ, חשב יועד.

ארבעה מטוסי קרב חצו את השמיים כשתהלוכת החתונה חזרה לחדר האוכל. הקהל התיישב על כיסאות והמתין בקוצר רוח לאכול מהעוגה. יעקב נאם: ״שמחה כפולה! תכף יום עצמאות, והחתונה של הזוג הכי יפה בהיסטוריה הציונית!״ הוא השתעל כאילו גרונו מחורר; בני פמלייתו זינקו להביא לו מים. פמלייתו של שמואל הטרקטוראי החליפה חיוכים.

בדמדומיי אותו ערב, נקש מישהו בחדרו של יועד. ״אבא?״ קרא יועד, וקול נקבי השיב:״זאת יעלה, אני יכולה לפתוח?״

יעלה, חכך בבלבול? עדיין בשמלת הכלה שלה, ניגשה ולקחה כיסא מן המטבח. ישבה מולו. הם שתקו דקה ארוכה. היא הרימה משולחן הקפה את הספר: ״אני אוהבת את ביאליק״. היא סרקה את פניו של יועד: ״כל השנים בהן גדלו יחד, לא דיברנו״.

״נכון״, אמר, ״וזה – ערב כלולותייך…״

״ביאליק או טשרניחובסקי?״

״שניהם, כמובן״, מיהר לענות. אפילו קם וצלע אל הספר השני שגנב מהספרייה.

״שניהם?״ תמהה, ״אי-אפשר גם וגם.״

״למה לא?״

״טשרניחובסקי – הוא משוויץ.״

יועד צחקק: ״אוה! אני לא מסכים, ויכול להוכיח –״

״הוא משתמש בכישרון שלו, זה לא נוזל ממנו.״ היא החלה לדפדף בספר שבידה, ויועד אמר: ״יעלה״ (כמה זה אינטימי, לומר שם) ״למה את פה? כלומר, את מוזמנת…״

״צבי עם החברים, זה בסדר.״

״אוה.״

״הם עושים מדורה בגבעה.״ היא נעה בכיסאה: ״לא אמרו לך? זה מפריע לך שלא אמרו לך?״

״אני אוהב לקרוא בחדר שלי.״

״אף פעם לא באמת דיברנו.״

״כן.״

״וחבל, כי איש לא קורא שירה פה.״

יועד פתח באקראיות את הספר של טשרניחובסקי, והקריא חלושות: ״וַיְהִי הַלַּיְלָה… עַל תּוֹעָפוֹת אוֹטרִיס / הִתְפַּשְּׁטוּ הַצְּלָלִים. כִּגְדוּדֵי עֲנָקִים / שַׁרְשֶׁרֶת הַסְּלָעִים הִתְפָּרְדָה מִסָּבִיב; עֲטוּפֵי מַאֲפְּלְיָה הִשְׁחִירוּ עֲמָקִים.– את רואה, הוא לא משתמש בכלום. הוא מדבר אלינו.״

עיניה הבהיקו: ״איזה יופי!״

״תודה.״

״זה יפה, על הלילה.״

״כן.״

״הרגשתי את החושך. ואת המיתולוגיוּת.״ היא קמה בעצבנות. ״אני מוכרחה ללכת״, ולפני שיצאה מלמלה: ״התחתנתי.״

״מזל טוב, כמובן.״

למחרת, כשישב במרפסת הוריו, אביו הקפיד להתעלם ממנו ולשוחח רק עם אמו; הלא כמובן, הרהר יועד, כי אני אשם בכלות כוחו, בחולי האפשרי שפשה בו, בעלייתו של הטרקטוראי. הם נשתתקו ממטוסיי חיל האוויר הקורעים את הרקיע. ״תהיה מלחמה״, מלמל יועד.

״תראו תראו, זה שלא התגייס הוא פרשן צבאי!״

האם אספה פיסטוקים אל ידה.

״אבא, מדברים על זה ברדיו, נאצר –״

״גיטה, אפשר יותר בשקט?!״ אמר לאישה המפצחת. היא הניחה את הפיסטוקים על ברכיה. שוב השתיקה פשטה.

יועד הביט על עץ הפקאן הסמוך, והרהר. כשהיה תינוק, וחלה בפוליו, הוגלה עם התינוקות הגוססים לבית החולים למצורעים. בזה אחר זה מתו כולם מלבדו. בן חמש רעד במיטתו, נטוש מהורים שסירבו לראותו גוסס. הרופאים התגודדו מעליו ותיעדו את הנס. כשהשיבו אותו הביתה, הוא זוכר איך נצמד לחבק את רגליה של אמא, ואביו הביט בו בסלידה כאילו מדובר ברקק.

כל אותם ימים, הקפיד אביו לתת בו את אותם עיניים נבחלות: ואט-אט הקיבוץ התרוקן מצעיריו. יום אחר יום ישבו כולם והקשיבו בטרנזיסטורים ללוי אשכול, משה דיין, נאצר. האנשים התמכרו לחדשות, מזניחים את העבודה, ויעלה הגיעה לחדרו של יועד כמעט מדיי ערב – להקריא לו שיר ולשמוע מקריאתו. צבי התגייס לצבא, ובאחד הימים, משנכנס לחדר האוכל, יעלה סימנה לו לבוא עם המגש ולשבת מולה. ״צבי כותב לי מהאימונים״, היא סיפרה בין לעיסות: ״כתיבה זה לא הצד החזק שלו.״

״היא צריכה להיות?״

״כנראה שלא.״

יועד טבל את הלחם במרק. איך עושים בחברוּת, האם שואלים שאלות אמיתיות? וכאילו שמע העולם את מחשבותיו, חטף בעיטה במקל ההליכה. עמנואל, הג׳ינג׳ית הבוערת, התיישבה מימינו. ״סליחה״, הפטירה: מחזה כה כתום, הנמשים האכזריים, המכסים אותה עד לצוואר. היא התבוננה ביעלה: ״מה שלומכם?״

חיש מהר הסתלק ויצא מחדר האוכל. כשצלע בשביל, נזכר באיזה אופן מגרה הן עטפו אחת את השנייה. או-אז גאתה בו חרדה – שגם ככה הייתה פשוטת-זרועות בכל השבילים, כי מסביב להן נערים חפרו באדמה, מקיימים את ׳מבצע נח״ש׳: תחרות ניקיון וחפירת שוחות, כשהשוחה המבוצרת ביותר תעניק לחופריה פרס. תחרויות כאלה הוטלו על הנערים גם בענפים החקלאיים. בכל זאת, הכל קרס: מהנגרייה והמסגרייה כולם גויסו, השדות קמלו, החיות הורעבו. חלוקת הדואר והעיתונים נשארה ״בידיהן של המין החלש״, אם לצטט את אבא, והאוכל היה דל. המטפלות לקחו את כל הפעוטות –שאחזו בהן כקופיפים, בעגלות ובידיים– לבניין מוגן. עלה חשד שחלקם יישארו יתומים.

בין הטרגדיות האלה ארגנה ועדת תרבות ערביי סרט, אליהם הגיעו רק כמה זקנים מנמנמים ויועד: היו אלה מערבונים שהוקרנו על קיר. ערב אחד, יועד הבחין בגוף המשופם שהוא שמואל הטרקטוראי, עומד בכניסה ומסמן לו לבוא.״לי?״ תהה יועד.

הדברים הוסברו כששמואל עזר לו לרדת במדרגות: הגזרות מתחממות, כל הטנדרים בשימוש, והם מוכרחים להעביר לגדוד 66 את הארגזים שהכינו המתנדבות באספקה הקטנה. אווירת סיום, חשב יועד, עורבים חולפים על לבו.

״שמואל, בכל הכבוד, אני לא מבין בצבא, אבל לנסוע ברכב ענק, על מישור, בתחילת מלחמה…״

״–אין מה לעשות! יש לנו חמישה-עשר בני קיבוץ בגדוד הזה! לפי הנהלים אסור לצאת לבד, והבנות קוטפות את הוולנסיה שמרקיבה! יועד – זה צ׳יק צ׳ק, כה קרוב לפה. אתה תישאר בפנים בזמן שאני יורד, אעלה ונחזור.״

הארגזים הועמסו, יועד הועמס גם, וחש גבוה בטרקטור כשהם יצאו. שמואל הבטיח לו שיש לו אקדח, אם כי קשה לדמיין גבר יותר פחוס ופחות לוחמני. מאחוריהם התנודדו ארגזי קרטון עם ממתקים, עלון שבועי הומוריסטי ׳מיוחד למלחמה!׳ וסיגריות. שמואל פטפט: ״טרקטור פרגוסון 135, שנתיים ותק! ואתה תראה שהוא יישאר עוד שנים!״. יועד הביט בו: גם על זה יעלה והוא לא דיברו, האויבות בין אבותיהם. אתמול היא הקריאה שורה משיר של ביאליק (״וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים / שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים״), ולפתע יועד התעייף מהמחשבה על הידידות שלהם.

הטרקטור עלה על הבוץ בפרדס התפוזים של גבעת ברנר. חמש-מאות החיילים של גדוד ההקמה המאולתר שהו שם באופן כאוטי: שקי שינה בלויים מכותנה, בדלים וחטיפים בכל עבר. ברחשים רפרפו על יועד ושמואל, ואלו סילקו אותם: החיילים חזרו מאיזשהו כינוס, ומישהו הטיח את הקסדה שלו על הקרקע:״חושבים שאנחנו זקנים מהגנה מרחבית!״, ״ועוד ירושלים עכשיו?!״ שני חיילים החלו להרביץ אחד לשני והופרדו. כל אותה שעה, המג״ד בכבודו ובעצמו ניגש לשמואל וליועד – ושטף בצעקות: ״זה הזמן שלכם להגיע? אתם השתגעתם?!״ הסתבר שהצנחנים התאמנו לצניחה מפוארת במצרים, אבל כעת הם מוזנקים להילחם עם הירדניים בירושלים.

צבי מרזק ניגש לאבי כלתו: ״איזה בושות שאתם עושים לי״. הוא הביט מטה על יועד: ״יעלה, מה שלומה?״

״היא בסדר.״

צבי סקר את יועד. לשבריר רגע נתעקם מבטו. ואילו יועד הביט באחד החיילים, שכמו מחלום, החל לנגן בגיטרה: ״חבר׳ה״, הוא צעק: ״בואו נשיר קצת, שנהיה חזקים!״הוא החל לשיר שירים ארצישראליים, והחיילים הכנועים שרו איתו בזמן שארזו את כל הציוד.

מאה ועשרים אוטובוסים חנו בשביל. שמואל ויועד הועמסו לאוטובוס האחרון עם תומכי-הלחימה. הם חטפו גערות מצד המ״פים על שהוסיפו להם נטל. שמואל נסער: ״איזו הרפתקה יצאה לנו!״ ויועד לקח לעצמו את הזכות לשבת לבד מאחור. לצידו זינק והתיישב המוזיקאי ההוא, שהיו לו גבות עבותות, גרוגרת בולטת. הסתבר שקוראים לו ברק חג׳אג׳, ושהוא נולד בתל-אביב. ״אני חייב סיגריה!״ צעק, מניח את רגליו מעלה על המושב. ״אז, יועד, לא היית בתל אביב בחיים שלך?״

״שכה יהיה לי טוב.״

״איזה קטע איתך!״

יועד משך בכתפיים. ״אתה מפחד מהמלחמה?״

״אם הגורל שלי למות, אז אני אמות.״ ברק חשף את שיניו הצהבהבות: ״אתה נראה לי רגוע.״

״אני מכיר את המוות.״

״זה יפה. אני אוהב אנשים שאפשר לדבר איתם על דברים אמיתיים. הרי, אתה יודע, מלחמה זה לא דבר אמיתי.״

״לא?״

״ברור שלא! מלחמה זה עסק של בנים חזקים, להראות שיש להם שטרונגול!״

״אבל המוות אמיתי.״

״אני לא חושב. המוות, החיים, זה תעתוע. העיקר מה שאתה עושה מעצמך, הבנת?״

״לא…״

״ליצור. לחיות כל יום כשאתה יוצר משהו. להיות נאמן לעצמך.״

״אני גדלתי על נאמנות לקבוצה.״

״קיבוצניק?״

״כן – עם צבי מרזק״, ויועד נקב בשם האחרים: ״חלקם בני שכבה שלי. לא שהיינו חברים.״

״למה? אתה נחמד, בטח יותר מצבי מרזק…״

״אני הבן של המזכיר, ויש לו מתנגדים, וגם…״ הוא הביט לחלון. הם נסעו בכביש מפותל וחשוך, מרוצף עצי אורן. ״קרה לי משהו בזמן האחרון. התקרבתי לבחורה״, והוא נשך את שפתיו.

ברק התרה: ״נו, בחורצ׳יק? אנחנו בדרך לעיר שעולה באש, אולי זה הזמן הכי טוב שיהיה לך!״

״היא יוצאת דופן. ביופי, בשכל. אבל היא, אני חושב, מאוהבת באישה. והיא נשואה לגבר.״

ברק צחק: ״אתה מבין למה אני שונא קיבוץ? דחיל רבאק! והיא תשמור את זה בסוד כל החיים שלה!״

״לא בטוח.״

״כן בטוח! אני אומר לך: היא לא תבוא ותגיד לכולם, ׳זאת מי שאני, תקבלו אותי׳. לא, היא תלבש את המדים המטומטמים שלכם.”

יועד משך בכתפיים. ״אני לא יודע אם היא באמת חברה שלי.״

״אולי תשאל אותה?״

הם שתקו רגע כדי לבהות בירושלים המושחתת. פחמי הפגזים התגלשו על גבי הקירות, רוחות שפופות התגלגלו ברחובות הריקים. לעזיבה ההמונית היה הד. ברק נאנח, ואמר: ״אני בטוח שהיא חברה שלך בזכות מי שאתה. תשמע״, הוא שלף פנקס ועיפרון מכיס מכנסי ה-ב׳, ותלש דף: ״בוא לבקר אצלי בעיר פעם. אתה גבר-גבר אתה. ואתה מוכרח לראות את תל אביב.״

הם ירדו ברחבת בטון בלב בשכונת בית הכרם. זקנים אחדים נופפו מהחצרות. הלמות ההפגזה נשמעו הרחק, בלועים, כבתוך צנצנות. שעה קלה עישנו החיילים סיגריות, שכובים על תרמיליהם, וברק סיפר ליועד שיש לו פטיפון, ומאות תקליטים, ושבבית הקפה ׳כסית׳ אפשר לראות את משה דיין כורך את ידיו סביב נערות. השיחה הייתה מעוררת, יועד חש התעלות רוח משום מה; אולי כך נראות שיחות בין חברים, הרהר במפורש.

בשעה שתיים בלילה, החיילים נקראו סוף-סוף לתדריך. הם התגודדו ליד סופרקמרקט, האירו בפנסים על המג״ד, סיכמו ב״כן המפקד!״ ואספו את חפציהם. שעה ששמואל אוטלנגי הלך לאחד מהמקלטים, יועד נגע בכתפו של ברק: ״אני יכול לבוא איתכם?״

״מה פתאום, לא. אני לא רוצה להיות אחראי עליך.״ הוא תקע סיגריה בפיו, ולפתע אמר: ״יודע מה, בוא.״

״פשוט, שאם הגעתי עד כאן…״

״זה גורל״, קרץ ברק. ״ורק אתה אחראי על עצמך.״

ה׳בומים׳ האצורים נשמעו מסביבם, והחיילים הלכו בטור כשהנשק משקשק על אפודיהם. ״אתה מפחד?״ שאל שוב את ברק.

״אסור לי לפחד. אני חובש, אני צריך להיות שם בשבילם.״

״רואה, אתה צריך להיות שם בשביל הקבוצה.״

הם עצרו מאחוריי בלוק מגורים. ברק ויועד רכנו מאחורי מחלקה 2, בפינה חשוכה, וברק הגיש ליועד אטמי אוזניים. אחריי שקט, הבהילו אותם המרגמות של התותחנים –  יועד התנשם, עיניו השחירו – והחיילים הלכו כמו נשאבים לתוך המבוך שבגבעת התחמושת. השעות הבאות היו ערפול רב-משתתפים: כשצבי הונח על אלונקה לצד יועד, צורח:״נפצעתי! אמא!!!״ ומתפרע ביללות, כמו תן שקורעים את גופו – פניו מושחתות מדם, רובה הבזוקה דבוק לבשרו; אף הצליח לצעוק, ״אל תגיד ליעלה שראית אותי ככה!״

יועד התבקש להחזיק אבן מכוסת בד על הקיבה של צבי. הוא רכן מעליו: ״צבי, תסתכל לי בעיניים.״

צבי נשם בסטקטו.

״אתה גיבור. אתה יפה, חזק, אתה תמיד תשיג הכל. אתה מנצח.״

צבי התייפח, ״אני כל כך אוהב אותך עכשיו, תודה…״

חיילים מרוטשים, פניהם מחוררות, בגדיהם נתפסו בגושי איברים מסריחים, ידיים ורגליים מרוסקות לכל עבר; עם עלות השמש, כל התעלות עד למג״ד שבצד השני רוצפו בגופות. המג״ד הצביע על הגבעה ממול וקרא: ״אל אוגוסטה ויקטוריה״.

יד נגעה בכתפו: ״קיבוצניק״, אמר אחד המפקדים, ״יש פה טנדר חירום מהקיבוץ שלך. באו לאסוף אותך הביתה.״

״תגיד להם שאני לא חוזר איתם.״

״מה פירוש?!״

יועד מישש את הפתק שבכיסו, ובו כתובתו של ברק חג׳אג׳: מחשבותיו נמסכו בבכיים המטלטל של חיילים, שורדים ופצועים, מעשנים בבהייה. על המוות הוא ידע, ושכח להרהר בסבל התת-עורי. כן, הוא חש שראייתו מתחדדת, ואמר בבהירות: ״אני לא חוזר לקיבוץ״. הוא יעקוב אחר החובש דרך כל המלחמה, עד לתל-אביב.

והטנדר נסע.