בכל הכוח אני מנסה להפוך זאת ללא-שלי. לבטל את הזכרון החי והחד שלי מכיתה י׳, כשרחרחתי אחר זה, כשהיה לי חבר עם ראסטות ועישנו סמים ביחד והתחננתי שייקח אותי למסיבה. ואז, בכיתה י״א, מצאתי אחת – סוף-סוף הגעתי לדוף; מרגע שהתחלתי להלך בשבילי הפסטיבל כבר התאמתי לו והוא לי כמו כפפה ליד מעודנת. אני זוכרת איך באורח פלא הייתי לבושה הכי-הכי מגניב, אף שזו הייתה מסיבת הטבע הראשונה.
הייתי כבר נערה שהולכת עם טיקות על המצח לבית הספר, וכולם ביישוב כמובן דיברו על זה, ואף שהייתי במעמד חברתי מצוין, בכל זאת, ואולי מפני זה, לעגו לי. ״תורידי את השטות הזאת מהפנים״, שרו לי בצופים, אבל במסיבות הטבע השטות שעל פניי הייתה כוח. היא הייתה משהו שלא ענדתי כדי להתאים את עצמי לשם, אלא שבאתי איתו מהבית, מאי-נוחות יום יומית ומהערות ולגלוגים כמו גם הערכה כנה לאותנטיות שלי.
חיפשתי כל דרך אפשרית ללכת למסיבות, כי חברים שלי מהבית סירבו להצטרף, או לא נהנו אם באו. הלכתי עם זרים, צפופה וחוששת בקצה המושב האחורי של רכבם, יודעת שהם מריחים את חוסר הביטחון שלי, נמנעת ממגע ידיהם. הלכתי עם זרות, נשים צעירות שהתרסקו על הרצפה כי הן לקחו אסיד ואמדי בבית אחת ולא הצליחו לקחת נשימה אל החזה, ואני זו שטיפלה בהן, רק בת 16 או 17 וכבר חוזרת הביתה כדי לקרוא את הספרות הפסיכדלית של טימותי לירי, אלברט הופמן, אלדוס האקסלי, טרנס מק׳נה.
ואיך ששיתפתי בפייסבוק שלי טראקים של טראנס, ובצופים צחקו ש״מה נסגר עם נועה גורן, מה זה המוזיקה המשונה הזאת שלה״. או ששיתפתי את הגרייטפול דד, או מימז שצוחקים על אלו שאוהבים פרוגרסיב-טראנס ולא מבינים מהחיים שלהם. עמדתי מול היישוב שלי, כחלק מהמיינסטרים שלו שגם מבקש לעצמו חירות פסיכדלית פנימית. בן הזוג שלי בתיכון נשבע שברגע שאקח אסיד, הוא יפסיק לדבר איתי, והתאפקתי – אף שכמהתי לעשות את זה. התאפקתי רק קצת, כי במכינה הקדם-צבאית נפרדנו.
ואז הייתי בת הזוג של רועי, והלכנו לדארקיות – מסיבות של דארק טראנס – לא עוד פיות ושדונים, לא עוד נועם ועדנה, אלא הפעם קפוצ׳ונים ובאנגים בכפור המדברי, או בגלבוע, בי.פי.אם גבוה לאין שעור, אומנים מרוסיה ומפינלנד, קור, קור אימים משובח. אהבתי את הדארק. אני זוכרת איך התפרעתי ברחבה זו ואחרת, הלכתי לכל סוגי המסיבות, לבד ועם חברים מהסצנה, והאנשים בבית עדיין קיוו שאני ״אעמוד בזה נפשית״, לא מבינים שלהתמודד עם טריפ רע כשאת גוש נוירוטי שתכף מתחייל לצה״ל, זה הדבר המחזק ביותר.
אני זוכרת. אני זוכרת כמה קשה ומפרך היה לעמוד על שלי, כשזה נכנס פתאום לאופנה, ואנשים מירושלים הגיעו לי למסיבות הפרטיות והסודיות שלי, היכן שהייתי הכי משוגעת, הכי אני. אני זוכרת כמה נפגעתי מכך שהם עומדים ברחבה ומנסים לרקוד, מחייכים אלי, ואני מסוממת מי יודע ממה, ואני מתחחנת לכו, אתם לא לכאן, לא מכאן. לפתע המליכו אותי להמליץ להם על טראנסים וסצנות, הפקות אלו ואחרות, לפתע השוויצו שלמדנו יחד, כי שם הם היו כל כך חריגים בסאחיותם, שם הם היו לא משוחררים ולא מכירים את הלקסיקון. אני זוכרת שלא הצלחתי לשחרר את הגאווה שלי ועד היום אני לא מצליחה. זוהי גאווה עצובה ומתסכלת שחונקת אותי.ֿ
והנה כעת קרה הדבר הכי איום ונורא לסצנה שלנו – טבח. אני לא מפסיקה לחשוב על כמות הפעמים שבה רקדתי היכן שהם רקדו, בעוטף עזה, והזעם העתיק שלי שב: ככל שאנשים מייחלים לרקוד ביחד במסיבה, יום אחד, כן אני חוששת. אל תבואו לי לסצנה, אל תבואו לי למרחב, אל, אני מתחננת. זה לא כמו לפגוש את כולם בפורט סעיד, זה לא כמו להתראות בכיכר ביום כיפור ביישוב שלי, זה לא, זה הדבר האחד שאני סיגלתי לעצמי אך ורק מתוכי, אך ורק באחריותי, אך ורק באותנטיותי.
הכתיבה – כן, וודאי, הכתיבה. אבל אין זו חכמה. נולדנו יחד, גדלנו יחד, אנחנו טבועות זו בזו, אנחנו מתבוננות זו אל זו כתאומות סיאמיות. כמעט כלואות. והרומנטיקה הזאת לא מבטיחה שאהיה סופרת מצליחה כפי שאני חולמת, כי חייהן של אומניות הן גזירה שאינה שואלת אותן שאלות. הגזירה מחליטה את צורת הטראגדיה שתהיה למתנה הזו. לא משנה – אני נעשית מופשטת, מתחמקת מאחריות – אני רוצה לומר שהטראנס זה הדבר האחד שאני מפחדת עליו בכל הווייתי, שאני לא מצליחה לחיות מרוב הפחד שייעלם לי ויהפוך להיות אופנה. לא. הוא מוכרח להיוותר השוליים שבהם אני מתגלה לעצמי כל הזמן, פסיכונאוטית. פיה.
פעם הלכתי למסיבות עם מחברת, הייתי יושבת מאחור וכותבת ומציירת לעצמי. שבתי לעשות זאת השנה בהפקות שאנחנו החברים מרימים. יום אחד גם אנגן בסט משלי. ויש לי את הקונטקט-בול, כדור הג׳אגלינג השקוף שאני מתאמנת עליו יום-יום. כל הגוף שלי מסתגל לכל הלכות הטראנס האינסופיות, כל האומנות הנובעת ממנו – אבל אינני נרגעת, לא, והאגו שלי בוער: תנו לי שיישאר כך, שלי. גם כלפי הפסיכדליים אני כך, חמורת סבר וקפואה, זועמת. אני נאלצתי לצרוך אותם ולהתמודד עם כל מה שהקיף נערה בלונדינית זעירה ומבולבלת ודלוקה, שבוהה במראות ופניה מתעוותות למולה, שפרצופים זעירים מתחילים להתגלות אליה בצללים. כעת, כשכל החבר׳ה שלכם עושים איתכם, גם אתם עושים, לא לבד, לא בגילוי מכאיב והרסני.
כמובן שאולי אני מקנאה. מי יודע במה. אולי מוטב לומר שאני קנאית, שכבר התרגלתי להתבייש במשהו שהפך גאווה יתרה. הרצון לצעוק לעולם שזה שלי, משאיר את זה פחות שלי, ואותי יותר מחוץ להכל. החרדה הזו גורמת לי להתנהג בצורות מבישות, אלימות. אני רוצה לצעוק. לצרוח.
ובסוף אני נזכרת שאם תהיה רחבת ריקוד גדולה ובה נרקוד לאחווה ולשלום, כל העם, כל העם שלי, היישוב שלי שהייתי מאושרת בו כל הנעורים עם החברים שנשארו לצדי והיום גם מגיעים איתי לרחבות – עם החברים של החברים, והצופים, ועולם הספרות, אם כולנו נרקוד יחד, יהיה זה הניצחון היפה ביותר. אני רק אזדקק למבט מאשר אחד שנותן לי את הזכות, את הוותיקות. אני רק אזדקק להכרה בזה שאני גדלתי בעולם הזה ונשרטתי בתוכו. אני זקוקה לזה כי אין לי את הכוחות להעניק אישורים לעצמי. בת 31, עוד לא גיליתי איך להיות שלמה עם מה שאני יודעת, להיות רכה וחייכנית בתוך האגו הבוער, עוד לא גיליתי איך להיות הפיה שניסיתי להיות ברחבה.