הגעתי למסיבה והיא הייתה שם, הבחינה בי וחיוכה גווע. הנהנתי לכיוון, תוהה אם זה נחשב שאנו מכירות; שתי בנות שחלקו בחור. לא באותו זמן, פה זה לא הסיקסטיז, כלומר כל אחת בתורה, כל אחת ומנוחתה בשקע הבריח שלו, כל אחת וההתרגשות כשהפעיל בספוטיפיי מרווין גיי – גם איתך? וניגש אלינו, בהליכה נחשית? איזה מין עולם זה, בו זרים חולקים זכרונות אינטימיים. עולם שבו אקסיות ואקסים מעוררים פליאה, אף נבזיות, ואויבות, כאילו את אשמה – אני מציצה בך ומהרהרת; כאילו את אשמה, או אני, בשרשרת הנסיבות של חייו.
בכל פעם שנתקלנו זו בזו, סלסלת את השערות בעצבנות. האם אני איום בעינייך, תזכורת לאובדנו? אצבעותייך מפרידות קווצה-קווצה. את המאיימת. אני חייתי בין דפי הפייסבוק שלך בייאוש, הרי את חייכנית, משוחררת, תמיד נדמה שהאישה האחרת לובשת את התכונות שלא יהיו לי, את הזרימה המוחלטת של צחוק, החירות להדק את הקוקו, כפי שאת עושה כעת. את רוקדת עם חברים, מרימה מופע שלם של טוב-לי-בחיים, וגם אני עושה כן; אם השנייה תאשר אותי, אקבל תוקף. בכל מסיבה אנו רוצים לסקרן מישהו, כדי לדעת שאנו קיימים, והקיום הופך תלוי במבט שלא מגיע. כמה מוזר שאת הנבחרת, שקו נמתח בינך לביני, קו שבאורח קוסמי כל הזמן מתפנה מהולכים, מותיר שביל הצצה לחיים של השנייה. פעם הוא התלבט ביננו, כעת אנחנו מתלבטות ביננו.
אני מעשנת, שותה, יודעת את מבטך. את רוקדת, שרה את המילים. האוויר נערם אבחנה על גבי אבחנה. מי רואה את מי עושה מה. האם תאטרון-חיי יפה בעינייך. האם זה הבחור במרכז הכוח, או משהו אחר, מעין תחרות שכולן מפסידות בה, עובדה שאת זזה הצידה, מתיישבת בכיסא בר, קוברת את הפנים. מדוע הפסקת לשחק? היי, היית איתו אחריי, פעם אפילו ראיתי אתכם נוסעים באופניים, וקפאתי על מקומי עם שקית של תפוחי-אדמה. ניצחת. אבל לא השאלה מי הייתה קודם, אלא הזילות של רומנטיקה מכאיבה. וגופי נלפת בתוך עצמו, את מאשימה אותי, אני יודעת, אבל לא אני סיימתי אתכם; עינייך הנחות עלי אומרות משהו, נמאס לי, הן אומרות – רק את תביני איך כואב לי בלעדיו.
אנו נפגשות במחשבה הסופית. במחילה שלא הענקנו לעצמנו. את קמה, אשכרה מתקרבת אלי, אני לא מאמינה, החברות לידי גם כן לא מאמינות, ונסוגות כדי לפתוח במה, לראות את השלום הנכרת בין העמים! אני כל-כך מקווה שלא תגידי משהו נוראי, כמו: “בא לי לחנוק אותך” או “oasis היו יותר טובים מ-blur”, אבל את נעמדת מולי ונושכת את השפתיים, את נורא יפה, נורא אחרת, ויש מקום לכולן בעולם, לא במסיבה אגב, כלומר מוחצים אותי משני הצדדים כמו בננה. תודה, על שהפכת את היסטוריית הביצ’יות על פיה, תודה על שחרגת מהנורמות – ואת אומרת: “תגידי… בא לך, כאילו, זה הכי מוזר בעולם – “, ואני שולחת ידיים לחבק אותך.
