חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

היום שבו מובן התפרק מהוראה

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

זה יישמע מוזר, אבל אני מרגישה שבזמן האחרון התפרקתי מהשפה. אני נהנית לשמוע אותה. אני חולפת על פני שותפה שלי בבוקר והיא אומרת בצחוק ובלי הקשר: “התשובה היא לא”, ואני בוחנת את המילה תשובה, ואת ההיא ואת הלא, את זה שתשובה יכולה להיות לא ויכולה להיות כן, ופתאום נעים לי בלשון ובחיך. או, נניח, ידיד אומר “אל תדאגי” לגבי משהו, ואני משיבה לו שאין לי מקום בערימת הדאגות בלאו הכי, כלומר אם אוסיף דאגה – אפילו תהיה היא כמחט – אזי הכל יגלוש. ופתאום אני מדמיינת את האסם שבו מצויות כל הערימות הללו שבעולם המושגי, כל הדאגות והמשאלות והשאלות, ומשרת קטן עם כובע אדום שמסווג הכל במגרפה הקטנה שלו, וצוחקת בקול; והידיד מוסיף: “אוי נועה’לה את כל כך מוזרה”. וגם זה מצחיק אותי, האוי, והנועה’לה, אני מתה על השם שלי, וכל פעם שאומרים אותו (בזמן האחרון) אני מרגישה כאילו מישהו מעביר נוצה על צווארי.

מוזר? ההתרפקות. מוזר. אז אני מחפשת מישהו להתחכם איתו, ולהגיד דברים שמטפסים על גבי עצמם, נגיד: “לפעמים נשים אומרות דברים קרירים כדי שתסתובבו ותרוצו אחרינו, והלוא זה תמיד עובד”. ולפעמים האדם מולי מחייך כי גם הוא מדמיין מילים קרירות, ואפילו מרגיש צינה, אבל איך זה הגיוני? למילה יש טמפרטורה? באיזה מין עולם פסיכי אנחנו חיים? הרי כל אחד יכול לחוות מזג-אוויר של מילים. לא נדרשת מנה כבדה של תחכום לכך, אבל היא נדרשת כדי לייצר דימוי. כריזמה, זה לתכנת את האדם מולך, במילים.

מילה שאני ממש אוהבת זו “אזהרה!”. יש בה משהו מצחיק, כי היא מחייבת סימן קריאה! זה נורא מתוק. אוי, וגם, אני במיוחד אוהבת משפטים סרקסטיים ורוויי מודעות עצמית, נניח: “כן, כן; שוב אני יוצר הרס וחורבן ומוחה את הכל בחיוך ומשיכת כתפיים”; או: “כמובן, מה שהבטחתי לעצמי לא לעשות יותר, אני עושה ואפילו לא מתנצלת”. יש משהו בסיכום האסון במילים שתמיד מקטין אותו, והופך את החיים בכללותם לסיפור בלבד. זה מעורר תמיהה פסיכופתית כלפי החשיבות, המוטלת בספק, של מה-שהוא-לא-מילה. וככה אנשים מדברים בסיטקומים, היכן שכל אסון הוא חמוד וזוכה למחיאות כפיים.

אני מוצאת שהדור שלנו מצטיין במודעות-עצמית-נכה-רגשית, כלומר, מילוי החלל באימוג’ים ובממים, ושזירתם בשידרת הכאב. למשל: “כולנו מפחדים להיקשר 🔥 ולהיפגע 👎, כל אחד חושש שהצד השני לא יקבל את מי שהוא באמת 🤷, ולפעמים אכן לא מקבלים 😂, וזה כואב 🐈“. או: “החלטתי לשנות משהו בעצמי, והצלחתי, אך אבוי. 😨 תוך כמה ימים, בלי לשים לב, שבתי לדפוס הקודם.🚨 אזהרה! דפוס קודם! 🚨“. מצד שני, בל נשכח: בזכות זה, כושר הביטוי התרחב (😙🐩🏖️⁩), והוסיף, בעיקר להומור הדק – עוד דקויות. 🦄

איך שלא יהיה, הזרות כלפי השפה נעורה במיוחד מול לקוחות בחנות הספרים. מישהו נכנס ושואל: “יש לך פה ספר טוב על מדיטציה?”, ולפני שהוא מספיק למצמץ אני כבר במעלה הסולם מול הקטגוריה ‘עידן חדש’, ובאקסטזה מהמילים: גוף ונפש, חלל חיצון, גלגול נשמות, כוח המחשבה – כוח המחשבה! והאיש מגרד בגבה כשהוא רואה אותי רוקדת על הסולם, מוקפת מילים מופשטות, כל החיים שלי בבלגאן אנוכי ומבחיל, אבל לקרוא מילים מכריכות של ספרים מנתק אותי מההיות. “אממ”, הוא מנסה, “את מתכננת לרדת מתישהו?”

הערה חשובה לסיום: איחולים קולקטיביים, כמו “גמר חתימה טובה”, ״חג שמח״, ״שבוע טוב״, חביבים עלי במיוחד.

🥝🐎🇨🇦

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי