2.
לא היה שום סימן למניעה. הם אהבו כמשוגעים. הגופים התלפפו חזק כמו סלילים מן הגנטיקה, רותחים כבהרכבת מתכות. הם נגעו בפראות של אדם השוחה בסערה, מאוהבים, לחים, נטולי מחשבות. מה טבעית הייתה ההתחלה הזאת. התשוקה הורגשה כמו רעב מתעתע; הנשימות החושקות יצאו מבטן עמוקה. לא קצובות היו. לא שטוחות. העונג היה מסוג מושלם, צמרמורת ברורה כמו אדווה הנלחצת שם, מתפשטת לכדי חלקיקים-חלקיקים, מתעלה על הפיזיקה, מתנפצת באנחה של פריקה… והוא שמר בדמיונו את כל פרטי ייחודה; השומה בצוואר, שקע הכתפיים המנומש קצת, כפל אחד ויחיד על טבורה. הוא נכנע מול קולה היציב, המרובד, שהעיד על בריאות פנימית; והיה מחכה בכיליון ילדי לחיוך שלה. מתוקה, כזאת קסם, וכמה היא שלי – נסרגה מחשבת המאושרים בהרהוריו. היה הולך איתה בחיבוק, כדי להבליט את סיפורה של האישה הזאת, שיש בה כוח ועורמה ודעתנות, כמו גם חן מרפרף. פעם אחת, כששכבה מולו, וידו החליקה מעדנות בין הירכיים האגסיות לקשוּת הבריח, אמר לה: “באהבה הזאת אני מכיר מה זה להיות שלם עם משהו בחיים”.
והוא אמר לה את המשפט הזה יום אחד, היום שבו חלה המניעה. המניעה הייתנ קללה שהושמה עליו. היה זה לאחר זמן מה שלא התראו, כי היא סבלה מווירוס בבטן ודודה נהרג בתאונת אופנוע. היא הייתה שקטה וחסרת סבלנות. ואז הביטה בו באפרוריות, “אמרת את זה פעם, וגם אז לא הבנתי למה אתה מתכוון”.
“מה זאת אומרת? את יודעת, שכשאתה לא שלם עם עצמך –”
“אנ’לא במצב לשיחות האלה שלך” פלטה. ושיחקה באצבעותיה. הוא נעלב. איזו תגובה אידיוטית. כאלה, מה פירוש “כאלה”? מתי איננו בשלים לדבר על דברים אמיתיים? הרי זה עולם מייגע שבו אחד מת ואז יש שכול, ומה הוא שכול, אשליית יחסי גומלין בין כבודך למת לבין כבוד החיים אל מותך. אחדים באמת בוכים על המת הזה, ולא הדמויות האקראיות ההן, שתמיד יבעלו את המצב, כי הם הכי מסכנים, הכי נשמעים, הכי חשובים כאן. אנשי הריקנות התחרותית, חדלי אישים שממררים בבכי על הקבר, לבל יפספסו אותם, חלילה, מי מהזרים. הם קרובים למיני האנשים שמתאהבים בהצהרות; תחביבם הוא הוויכוח, ודעתן נחרצות בקיצוניות רבתי, בשנאה ומחשבה ותקווה קולקטיבית. הכל קולקטיבי אצלם, הם פוסלים על סמך גזע, מין, ונטייה פוליטית; לועגים בקלות למי שכולם דוחים, העיקר להיטמע בעדר, העיקר לא לחשוב מחדש על כל כלום – הרי דעתם הוכנה מראש, על ידי אחרים. ויש שחותכים בכביש, בלי לאותת, ידם שעונה על החלון ובה סיגריה, מבטם האדיש מבהיר לך שאינם נותנים את הדעת על המרחב של אחר. פסוקי גוף, שלוחי איברים, טעוני כוח. כל מחווה של מחרחרי ריב נועדה לאיים. ויש את הפסיביות המתונה, ודמות כזאת, לרוב נשים, שמתנהלת בשרבוב שפתיים, תמיד נגעלת, סוקרת סביבה באף קמוץ, והעיניים מתגלגלות בחוריהן למשמע משהו נחות, תרות בייאוש אינטרסנטי אחר איש שראוי שיראה אותן כאן. ואין בהתנשאות הזאת אלא מודעות ליופי, נו מהו יופי, תכונה נפוצה, שלא די בה כדי להיות למעלה. ואז שאל את עצמו האם גם החברה שלו מידרדרת ממחשבה למחשבה, ומביטה בעולם מהצד הנסתר של העדשה. האם אי פעם חלק איתה את מסקנותיו? כן, מה, הוא תיאר לה את העולם כפי שראה אותו. והיא מתוקה – דרש מעצמו לחשוב – היא שלי. היא הכירה לי את חוש המישוש, את תחושת התמכרות-הפרא לעור של אדם אחר. החשק שלנו צלול, ולא עכור כמו שכול מזויף, רעות מזויפת, חדשות מזויפות. “אני מנסה להגיד” אמר, תשוש לפתע, “שאני רוצה שתרגישי שלמה”, היא שלפה את הפלאפון. היא שלפה וענתה לאמה, והוא יודע מה חשוב המענה, אבל, האם לחכות דקה שיסיים לדבר היה הורג אותה, או מישהו, והאם אין הדחיפות של שיחה בדבר בורקסים לאורחים או כיסאות מהשכנים, לא חשובה פחות מאיש שיושב שם וחי.
לא היה שום סימן למניעה. בהתחלה הוא חיבב את הפופולריות שלה. עתה היא נדמתה לו כאדם שהתקבל מקרית. הייתה מדברת עם אנשים כשידה על הבטן, והשנייה מדגימה דברים, רעיונות פשוטים לגבי כמה טוב היה הדוד הזה או איך היא שונאת רופאים, וכשרצתה שמישהו יבוא הייתה מקליקה באצבעות כדי לסמן, ומצביעה על כיסא, בחיוך מזויף. כי כשחייכה באמת היו מצטמצמות עיניה. ולפעמים נעה קצת עם המוזיקה שברקע, לא מכירה את השיר, האמן, הקצב. פלבלה במבטה סביבה, בפיזור נפש. היא ת
1.
מעשה בזוג אוהבים שהיו בשנות העשרים לחייהם. אהבתם הייתה רכה וחמודה כאפרוח בן-יום, ובעלת מציאותיות ועוצמה כחושך מצריים. העלמה הייתה זהובת שיער וירוקת-עיניים, נראית שברירית ברושם הראשון אך נחושה במבט שני, והיא אהבה את בן-זוגה כמו שלא אהבה מימיה. וכשהתאחדו, מאז הפעם הראשונה ועד זו המאה, היה העולם נמס למרגלותיהם, והנשימות נעטפות זו בזו כמו פמוט יווני, והעיניים מעורפלות לתוך ארובותיהן, והירכיים מחוככות עד הוורדה… בגניחה אחת הייתה מסכמת העלמה האוהבת את כל מאווייה, והיה האהוב מגרד מקליפת בטנו את אנחת נאמנותו הנצחית, וכשנחתו על המיטה היו מתנשפים בפורקן מושלם, ומאוהבים, כמה מאוהבים היו. “וואו!” היו צוחקים זה לכתפי זו, “איזה סקס יש לנו, משמיים…”.
וכשהיו מסתובבים עם חוגי חבריהם, כי לשניהם הייתה חברה עשירה ומגוונת – הייתה האהבה מחלחלת בהחזקת ידיים ומרעידה את ליבם. הם היו מתנשקים פעמים קרובות, מתבדחים בהצקת דגדוג חטופה, קורצים. והיו הולכים יחדיו הביתה, ומרכלים, “מה אתה חושב על החברה הזאת שלי? נכון שהיא קצת מעצבנת?”, או “אני בטוח שאת שונאת את הבחור הזה ומתביישת לספר לי”,
היה זה יום אחד, יום פתאומי, שבו נפלה על השניים המניעה. “אתה מנשק אותו הדבר?” שאלה הבחורה בטון התם ביותר שהספיקה לסגל בשניית עצבים קטנה, ובכל זאת, הבחין אהובה בטיפת הזעם, ונעלב. “כן.”
“אז מה יש?”
“אני לא יודע, מה יש.” אך הוא ידע, שיש. ישנה מניעה פתאומית, עמוקה, מפני משהו.
“אתה נמשך אלי?”, שאלה רטורית; ובטרם יענה, אספה את צווארון חולצתו ונישקה אותו שוב. והחלה נוגעת בגבו, אותו גב מנומש שנפרס מולה מדי לילה, כשהיא נצמדת לאחוריו ונושקת לעורפו. ואין דבר שאהבה יותר מרסיסי השמש הזכים שעל כתפיו, ומהריח שלו, ומחלקות החזה והבריח, והשׁיעור הקל והחום שעל חזהו הרך. ובכל זה הבחינה, בעודה מנשקת, את משהו מן המניעה הרחיק אותה מההרגשה, ולא מהידיעה, שהיא אוהבת אותו.
ושוב הם התרחקו. היו מבולבלים. הוא בחן את פניה והתרשם מגופה הקטן והצר. הוא החליק את מבטו על נקבוביות עור פניה וסידר לה קווצת שיער מאחורי האוזן. ואז הוא אמר, בתסכול אמיתי, “אני חסר חשק.”
“גם אני”, ענתה קצרות.
“אני לא חרמן” הוסיף, וחילץ ממנה חיוך אחד. היא ידעה את גופו והתחברה לחישותיו ולו הקטנות, העדינות, הנימיות ביותר שבהן; היא ידעה שאין בו חשק, ושאינו חרמן, כי גם היא לא הייתה. ואותה הדדיות מדהימה שגרמה להם להתנות אהבים כמו יוונים מוכי מחשבת ומלאי חזון בעת עתיקה ומוזהבת של גאונות, היא ההדדיות שהשרתה עליהם מניעה, ומניעה זו, פתאומית ומוחלטת, ייבשה את מחוזות הרעבון, והאדישה עליהם את אהבתם. ואמנם המילה “חרמן” היא לא מליצית בשום אופן, אבל היא מתארת בצורה מוחלטת את מה שהם לא היו בשנייה ההיא, כשמשהו בתוכם בגר, ולא לחיוב, והכניס את השניים למוזרות מעצבנת.
כי היא הסתכלה עליו, על החבר שלה, וכן אהבה אותו. דבר לא השתנה. הוא עדיין אותו בחור פיקח, נקי כפיים, כריזמטי ומחושב שהתאהבה בו. והיא עדיין נערה נאה, מתוקה מאוד וחושנית שלכדה את ליבו. ובכל זאת, ביום אחד, ברגע אחד מוזר, נדמה תשוקתם והתחלפה בזרות, והייתה הזרות הגופנית חריפה כמניעה, והייתה המניעה מתסכלת ומרה רק כי אין לה את העוצמה של שנאה או אהבה או משיכה או קנאה. היא חלושה, מבוגרת, לא שייכת, ופתאומית מדי. ובשתיקה מלאת פחד עטף הגבר את האישה ונישק אותה כדי לומר, שחרף המניעה הלא הגיונית, הוא עדיין כל כך אוהב אותה.
כעבור יום עלה השחר והם התעוררו במקביל. היא חיבקה את גבו, ופקחה עיניה, ונחשפה אל אותו נימוש מתוק שכה אהבה. ובנשיקות קטנות כנקירות, נישקה את כל הנמשים, והוא התעורר, ונעם לו, וליבו התחמם מחיבה. הוא הסתובב אליה והחל מנשק אותה בפראות, והיא ידעה שהיא לא נהנית מהנשיקות כפעם, אבל אמרה לו, “איך אני אוהבת להתנשק”, והוא משך בשערה ונשק לצווארה במה שנדמה לה כתנועות מהירות מדי, אבל היא ניסתה, ומה מוזר היה לה כשירד על בטנה וליקק אותה כדרך שפעם אהבה על חימת-תשוקה מוטרפת והיום כמעט שתיעבה מאוד. וכלום לא קרה לה כשליקק את איבר מינה, כלומר, היא נרטבה, ונהנתה מאוד, אבל לא הנאה אמתית, אלא הנאה טכנית, כדרך שנהנים להביט במישהו מבשל. ואז שפתיהם נפגשו שוב והוא החל לחדור אליה, אבל כשם שהרגיש מתוסכל ממגע שפתיה, ולשונה, שפעם כל כך העריץ ופתאום נרתע מהם, כן היה אונו כנה, ומיוסר, ונבול. ובשתיקה שהייתה כמו רעם ביום בהיר הוא נשכב לצידה, וכל אחד מהם הסתכל קדימה, ותהה לעצמו למה ואיך נגזלה מהם ההנאה – כי זה כל ההבדל, המעשה הוא אותו מעשה, רק ההנאה והעונג הסתלקו כמורדים – ומה עושים, כדי להשיב אותה. ובעוצמת העצב, וחוסר ההבנה, ואי היכולת להכחיש הבדל כה גדול בין עכשיו לפעם, כאשר פעם הוא ממש שלשום – גיששה ידו אל ידה, ואחזה בה, והם לקחו חלק בשנאת המניעה כשותפים לכל דבר ועניין. שפתיהם נפגשו לנשיקה קצרה של חברות.
וביום השלישי, החליטו בדיבורים לא לכפות על עצמם את החשק, ולהתמסר לאותה מניעה מסתורית שלא מסלקת מהם את האהבה אך מלכלכת את הרצון. אז היא ניסתה לתבל את המתרחש בהומור הייחודי לה, “בוא לא ניגע, ומה שנוגע נפסל!”, וכשהתלבט שוב אם להיעלב או לשמוח, היא אמרה מהר, “אם נשחק תופסת עם החרמנות, היא תבוא”, ולו היה להם הכלי להתייחס למניעה כאל מניעה ולא לתהות על קנקנה בלי שם ובלי כינוי בשבילה, היה להם קל יותר להבין את המסתורין שמתרחש. איש מהם לא אהב מילים, ולא בילה את עצמו בהתערטלות עם אומנות הכתיבה והניסוח, אז במיעוט כליהם חיפשו איך להסביר את המצב; ומה שניסתה להסביר העלמה לאהובה, בדרך אחרת, הוא שהמניעה חלה עליה, והיא לא מחילה את המניעה על עצמה, וכמה שזה משונה, כמו כישוף.
הם המעיטו את בילוייהם עם מעגל החברים. היו מתקשרים לדרוש בשלומו, ו”למה אתה לא בא יותר? מה הבעיה שלך? מה, היא לא נותנת לך לצאת מהבית?”
“את חסרה” אמרו לה חברותיה, אך היא הרגישה, במסגרת מחלת המניעה החדשה, שאין לה חשק יותר לבלות איתן ולהרבות בדיבורים על כלום. “אני פשוט צריכה זמן לדברים אחרים” ענתה, והייתה פוטרת עצמה מלפרט. “תבינו אותי. מצטערת”.
ואמנם המניעה ביגרה בהם משהו, ואותם דגדוגים או בילויים המוניים דעכו מאוד, אבל חוויה חדשה הזדחלה לגרונם; והיא, הרצון לשוחח. “אני לא תמיד בסדר”, פתחה ואמרה לו בשתיקה אחוזת ידיים על המיטה, “אני, כאילו, לפעמים לא יודעת מה קורה”.
“לא מבין אותך”.
“אני מתכוונת שכולנו הלכנו ביחד וטסנו למרכז אמריקה, ואז כולנו החלטנו ללמוד דברים דומים במכללת הבין-תחומי, ואז אם מישהו נפרד ממישהי אז כולנו שונאות אותו, ואם מישהי עצובה אז הולכים לסרט, וזה בדרך כלל סרט בינוני אבל כולן יגידו שהיה מדהים…”
“את מרגישה, כאילו”, הוא הרהר מעט ואמר, “אין משמעות לדברים?”
“משהו כזה.”
ובפעם אחרת הוא שיתף אותה, “היום הבנתי למה אין לדברים משמעות”.
“מה הכוונה?”
“מזמן לא יצאתי עם הבנים”, אמר לה, “
והמניעה ליכדה ואיחדה אותם מפני הכל, ובצורה מפלצתית ונחרצת ניקתה ממחשבותיהם דברי-מה רבים, שעד לא מזמן, ממש עד רגע אחד מסוים שבו המפלצת הגיחה, נראו להם מהנים. הם החלו מבלים בקריאת ספר, ומה שהחל ברומנים קריאים התחלף בספרי מידע
ואחרי זמן קיבל הדבר שם. היה זה ערב אחד, של התנשקות מקוצרת, שבו הבזיק בה הרעיון, “זאת, כאילו, מניעה שלנו אחד מהשני”. והיא מיהרה ללטף את זקנו לבל ייעלב
