ארגמן: זה שמו באמת. שחור-שיער, ממושקף, למרבה הצער לא גבוה. הוא בעל פנים מספקות להבטה, קשה להגדירן כיפות וקשה להגדירן בכלל, הן נעלמות בתוככי הקהל הישראלי המזדרז תמיד, אבל בכל זאת ארגמן מיוחד בדרכו שלו. זיפים שחורים וקשיחים מכסים על חציין התחתון של פניו, ואף שהוא נושק לגילאי הארבעים הוא נראה צעיר, בייחוד בזכות מצחו. מצחו כמעט ולא הזדקן. באמת, אין במצח שלו ולו קמט, כאילו הוא עשוי סיליקון בצבע עור.
במשך מאה וארבעים ימים, נעלם ממשרתו המעולה בהיי-טק לשם שירות במלחמה הארורה “חרבות ברזל”. כלומר, הוא גוייס למילואים, וכתמיד שירת בדרג מודיעיני בכיר למדיי – ויום אחד, כשסיים את המילואים, נכנס לדירתו רחבת-הידיים, הלבנה עד כדי בוהק, ושמט את הילקוט הצבאי. הוא ניגש למראת השירותים, הביט במצחו, ולפתע הבחין ב – אוי – התקמטות, קלה, חיצונית מאוד, כמו שריטה על גבי זכוכית. פס אחד זהיר, ממש באמצע המצח.
הוא התיישב עם כוס וויסקי בספתו החפה מפירורים. מולו, זהרו הספרים המסודרים לפי גודלם בספריית העץ הבהיר, והוא הרהר. משקשק את כוסו. מי שיבוא מהצד, וימנה את יתרונותיו של ארגמן, יוציא מידו רשימה ארוכה: יופי, כסף, חכמה, רצינות. אבל עיניו נתלכסנו מטה למראה המסוגננת, הנשכבת בצד הספרייה; כשתוכו של הגוף מצמצם את הפער עם השכבה הכי עיליונה של העור, אז האדם מתחיל לקטון. “הזיקנה”, קפצה מילה זו למחשבותיו, וגרמה שילחץ את הכוס שלו באצבעות.
בידו השנייה, ניגנו האצבעות על הבד. המוות ייתכן, הרהר, ולראשונה עיכל כל מיני דברים שהתעסק איתם במילואים: משא ומתן ציני, מכוער, ניהיליסטי, על חטופים. כזה המבטל כל חשיבות בנוגע לכל אינדיבידואל. הוא יודע מה הן עוברות שם, במסדרונות מחוסריי החשמל שבמנהרות. אבל כל זה לא משנה, בגלל הקמט. לעזאזל – בכל החודשים האלה לא הרגיש סערה מטלטלת כמו עכשיו, ולא נדמו לו הנושאים טרגיים כמו הרגע הזה, כשהחרך הקטנטן הזה העז לאצור פס של אור-שמש בתוכו, ואם מתמקדים מספיק, רואים אותו מכל מרחק.
מאותו רגע, ולמשך שבועות ארוכים, חל שינוי מטלטל בחייו. השינוי התגלם בקינמון: הוא קם ונכנס לאינטרנט וקרא במשך שבעים שעות בסך הכל איך לעצור את ההזדקנות, ואז הזמין מארצות הברית זן מיוחד של קינמון מסוג ציילון, שהוא, למי שאינו יודע, קינמון בטוח לאכילה בכמויות גדולות, משום אורגניותו, וגם חשוב לברר שזה קינמון שנסחר בסחר הוגן עם סרי לנקה.
הוא החליף את חלב הפרה שלו במשהו אחר. קרא קצת, על קמטים ועורות והזדקנויות, והשכיל: יש להכין בבית חלב שקדים בסחיטת בד כותנה, עם שקדים ששהו במים יומיים. הוא זרק לפח את כל השימורים, ובזאת הפך את ביתו, הנקי כמו היכל בדולח של אצילי מזרח-אירופה מימיי הצאר – לנקי יותר. נקי עד חולי. אף קמט לא יהיה פה.
את החלבון שלו החל לצרוך מחיות שגדלו בחוות חופש. פירות – שום דבר מלבד אוכמניות ופטל, וגם זה במינון; סוכר – לעולם לא עוד. בכל יום אכל כל-כך הרבה ברוקולי, עד שטעם הדשא הטבעי של הירק הזה בילה בבטנו בגרעפסים בזמן שינה. לירון, ידידה שלו מהעבודה, שאלה: “ארגמן, תגיד, הכל בסדר איתך?”, ומשהוא נפנף אותה בעצבנות, הבחין כי היא מסמנת לחבר אחר משיכת-כתפיים. אנשים חשבו שהוא חזר לא בסדר מחרבות ברזל, אבל הם לא מבינים שלא אכפת לו מחרבות ברזל, פשוט לא אכפת לו, אכפת לו מהקמט.
הוא נעדר מבילויים עם החבר’ה. החל לישון בדיוק תשע שעות בכל ערב. וכן, הוא קבע תור לבוטוקס, אבל ידע כי לא בכך זה ייפתר: עליו למנוע, מבראשית, את העניין. על בריאותו להיות מושלמת. מושלמת. זיקנה היא מחלה – כך אמר מדען אוסטרלי אחד. וכשלירון אמרה לו שיש לה חברה לסדר לו, והבטיחה שהיא רצינית כמוהו, וגם יפה, הוא סירב. הוא לחצה עליו, הוא נאנח ונאות.
הסטנדרטים של ארגמן השתנו. הוא מוכן לצאת אך ורק עם אישה הצורכת חמאת גהי שיצאה מגופן של פרות-אוכלות עשב, פלפל שנגרס בו-במקום (אין לו במזווה ולו תבלין אחד שפג תוקפו), ולסרב לאכול קמחים ואורז לבן. כעת, כשהוא הזמין תאורת אינפרא-אדום מארצות הברית, המטיילת בחדרו שעה שהוא ישן בלילה עם משקפיי פלסטיק ומחליקה את עורו למשעי – קשה לדמיין איזו בחורה תשתלב בזה. איזו בחורה תסכים לאורח חיים בריא עד כדי שיגעון. הוא גם חזר להתאמן בחדר הכושר מדי בוקר, וטבל במקלחות קרות, והלך לסאונה מיד אחרי כן, וצם 20 שעות בכל יום, ואוכל רק במשך ארבע שעות מדודות.
באה שעת הדייט: החברה של לירון נכנסה באיחור קל. כעת, מה יוכל להזמין במסעדה, כשהוא מתנזר מכל הדברים שעשויים להעמיק את הקמט? יותר מזה: אפשר שהבחורה הזאת מבחינה בקמט שלו? היא צעירה ממנו, מחודדת-אף, כשהיא מחייכת טורי השיניים הלבנים תופסים את לבם של המלצרים. שערה מוחלק במחליק חשמלי, צבעו כצבע הקשיו, ושורש זהיר וכהה מעיד על מקורו. ארגמן מכווץ בידו את המפית: הלוואי והיא משתמשת בצבע שיער נטול אמוניה.
הוא משפיל את מבטו לסלט השורשים המונבטים עם פיסות הסלמון שהזמין, מצטער כל כך עד האופן שבו החיים מלכלכים אותו, ואותה. לפתע רצה להגן על הבחורה החמודה מפניי הלכלוך. ״הכל בסדר?״ היא מתעניינת, קולה מתוק, עיניה ענבריות וצלולות כמו כדוריי אקריל. ״הכל בסדר״, הוא מאשר. היא מצמצמת שפתיים: הוא נמוך, חשבה לעצמה, חבל. מלבד זה הוא ללא פגם. קצת לחוץ, רציני. לשבריר רגע היא תוהה שומה היא ראויה לו – ומחליטה לדבר מהר, בטרם החרדה תשתלט: ״יצא לך לנסות קקאו?״
הוא מתבונן בה בהזדעקות– ״קקאו! זה בריא מאוד, בכל יום אני שותה קקאו.״
״לקקאו יש סגולות משנות-תודעה. יצא לך להתנסות עם זה?״
הוא נושם אל קרבו משום שנגעה בדיוק בזה – אוה, בדיוק-בדיוק בעניין הזה. ״אני מתקשה להתנסות עם שינויי תודעה.״
היא מאוכזבת. ״כל העשייה שלך, כל המחקר שלך, כל ה-Bio-Hacking שלך את עצמך, ו…״
״כן, אני מפחד.״
בדייט השני היא כבר ידעה: אולי הוא זה שאינו לרמה שלה. אדם שלא נוגע בתוך עצמו, שמפחד מאלמנט הקקי-והפיפי של החיים. זה הדליק אותה, המחשבה על כך שתעשה איתו אהבה, ותבחן את גבולות הסטריליזציה שלו; אבל היא השפילה את כדורי הענבר ונאנחה, ביודעה שיהיה להם קשה ביחד. הוא מנחש את אכזבתה, ושותק, משום שמה שהיא לא חושבת, היא כנראה צודקת בזה. גם הוא לא ציפה לצאת עם בחורה שתגרום לו להיות מודע לקמט.
״את מרגישה בדידות לפעמים?״
״כל הזמן.״
היא מרשימה. היא מרשימה. ומשהו משפיע עליו – כוס היין הקמצנית, האחת, שהזמין (אלכוהול עושה קמטים) – או משהו אחר. משהו מתנפח בבטן, שלו עודו מבין: אי אפשר להיות במערכת יחסים, וגם לשמור על המצח! החיים ביחד יטנפו אותו! היא לא מספיק טובה, לא המעולה שבמעולות – אבל רצה הגורל, והוא הזמין אותה אליו. כל אותו לילה היא ישבה עליו, פורעת כדי להציק את כיסוי השמיכה, נושמת כדי לעצבן לתוך הכרית. היה להם טוב, והיא ביקשה ממנו להישאר מיוזע במיטה. הוא אמר שרק ישטוף פניו. אחר כך הוא נתן לה משקפיי פלסטיק שחורים משלה, והם ישנו בתוך גלי האינפרא-האדום, ולמחרת בבוקר הם שתו קפה טבול בכורכום ולימון, והיא ליוותה אותו לאימון.
לבו נפל מולה. היא הפכה לבת הזוג שלו. אבל כעת כשהיו שוכבים, הוא ביקש להישטף במקלחת עם סבון קלנדולה עדין, והיא ניצלה את ההזדמנות להצטרף ולתפרע איתו במקלחת, שם סוף-סוף הוא הצליח להתבטא, שם העז לדחוף את פניו ופניה למקומות האמיתיים. גופה היה ארוך, מעוצב – מותניים מעוגלות הנצמדות לשריריי הבטן. היא יפה באופן הפשוט אשר מגרה גברים, חושנית בצורה בלתי-כפויה, אחרת מאיך שניחש שתהיה. לעזאזל, היא בטוחה בעצמה, וכה מעטות הנשים האלה הבטוחות בעצמן.
ככל שעברו החודשים, היא למדה: לא לדבר איתו על מלחמת חרבות ברזל. לא להסתכל עליו יותר מדי זמן בלי להגיד כלום. הדברים הללו גורמים לו לכעס. כמובן, גם הוא נחשף לבעיות שלה: כל אותם ריבים עם אמא שלה, הרזה והנוירוטית, האוספת פסלי חרסינה בארונות זכוכיות, ומעדיפה את בנה. בנסיעה הביתה מבית הוריה, בת-הזוג של ארגמן מספרת לו: ״בגלל אמא הייתי בטיפול פסיכולוגי.״ הוא שותק, עייף, מהרהר בקמט. כלומר הקמט כבר נעלם, אבל האושר לא הושג. בת-הזוג מניחה את רגלה על הדשבורד ובוחנת את הציפורניים משוכות-הלק: היא מהרהרת באפשרות, שאי-אפשר להיות הורים טובים, והוא גונח בעצבנות כשהם נעמדים בפקק. בחדשות מדברים על משא ומתן עם חמאס, בקטאר, היא מגבירה את הווליום, הוא מנמיך עד הסוף. שקט מוחלט בב-אמ-וו. היא מושכת בכתפיים.
אותו לילה קרה הדבר הנורא ביותר. אחרי שסיים לשתות שמן זית טהור, הסתובב ומצא אותה במיטה שלו, כלומר שלהם, מגרה אותו בחיוך ועם חזייה ותחתונים. היא סימנה באמצעה לגשת. אבל היה לה קפל.
היא לא השמינה, לא, בשום אופן. פשוט שכבה בתנוחה ובאופן כזה, שמותניה נצמדו חזק.
הקפל לעג לארגמן. הוא בלע רוק וביקש ממנה להישכב אחרת, והיא, נזעקת לפתע, איבדה את עצמה – כלומר, נזכרה בעצמה – התכסתה בחלוק, והחלה לבכות. אני לא יפה בעיניך, אתה מפלצת, אתה מסתכל על עצמך יותר מעליי. ארגמן ליטף את עורפה, ותהה: זו שומה? הדבר המעט בולט. הוא קפא על מקומו, והיא התבוננה בו, והוא אמר: “בחייך, תפסיקי לבכות…”
״אבל אני מכירה אותך כל כך טוב”, התייפחה, “אני יודעת בלי ספק מה חשבת כשהסתכלת עלי. אני יודעת שנגעלת ממני… שאתה נגעל ממני גם עכשיו.”
הוא גלגל עיניים – לא התכוון לזה, התנועה יצאה ממנו כמגננה, בלי אפשרות לעצור – והיא כבר התלבשה. מוכנה לצאת. המדהים הוא שהיא באמת תעזוב את הדירה שלו – היא מוכנה לכאב של החיים. היא מעולה, והוא הבין את זה שעה שהזדרזה אל המדרגות. הוא יצא אחריה – לעזאזל, עד לרגע הזה לא הבין עד כמה! וכשהיא הביטה בו היא נראתה כמו ילדה קטנה, אולי בת חמש-עשרה! היא-היא הדבר עצמו: היא אפילו שותה טבליות קולגן בכל בוקר! ומרבה לאכול דגים! היא בריאה – כן – אין עוד אישה בריאה כזאת.
הוא שועט אחריה ומבין בשעת השעטה כמה שהיא יוצאת דופן, ואף אחת אחרת לא תרצה אותו אם לא היא. היא מרימה את ידה לתפוס מונית, הוא מוריד את ידה המושטת, זר ברחוב מאט לידם ושואל אותה אם הכל בסדר. היא מתבוננת בארגמן ואומרת לו ללכת ממנה. “לא הבנת? זה נגמר ביננו. לי נמאס.”
ארגמן ממהר לחדרו חזרה ומרגיע את עצמו בכל האמצעים: מדיטציה עם הרמקול המרובד, האיכותי; טבילה במים קרים כקרח; מה עוד בריא מאוד? הרגעת המערכת הפרה-סימפטית: תה ירוק עם ג׳ינג׳ר, אימון כוח עם משקולת כבדה, מה עוד? קריאה בספר על מיינדפולנס. הוא מועך את קצוות הדפים. לפתע הוא מחייך: עולה בו תשוקה גמורה ומוחלטת לחתוך את הזרועות של עצמו. כמו שד הוא מחייך, בשעת שלוש לפנות בוקר, עוצם עיניים לרגע קצר ופוקח אותן, שופך את כל הקקאו מהשקית לקומקום, הוא ישתה את כל-כולו – הוא יקיא וישלשל את הדבר המכוער שהוא גוף.
הוא שונא את העובדה שרק מגע עם אחרים לימד אותו, למן ההתחלה, איך לשרוד את הקקי והפיפי והפצעים והשומות. מעולם, כך הוא מבין ברגע ההוא, לא התבונן במראה על כוליותו – הוא הביט רק על כל איבר, בנפרד. הוא נשכב עם הפוף מצופה פרוות-לאמה שהזמין, ושולח לה הודעות: “חתכתי לעצמי קו במצח.” היא מתעוררת; מחייכת אל הפלאפון, והוא ממשיך: “משהו לא בסדר איתי מאז המלחמה. אני רוצה לטפל בעצמי. כלומר – לטפל בעצמי נכון, לא יודע איך.” היא כבר סולחת לו, כן, היא מתגעגעת. היא עוד תשוב אליו ותמצא אותו עם פס שחתך בציפורניו לרוחב, במצח התינוקי שלו, כדי לשלוט במשהו סוף-סוף – כדי להחליט בעצמו מתי מאבדים את התינוקיות.
