הטקסט הזה, כמו הבאים שיעלו כאן, מובא מתוך סדרת המחברות: מחברות מקושטות וכבדות לאין שעור שהתחלתי לייצר לפני למעלה מעשור ואני עד היום משקיעה בהן. ייקח לי שנים ארוכות להמשיך להטמין באתר את חומרי-המחברות, כי למעשה הן ממשיכות להיכתב במקביל; אבל אנסה לעשות זאת בכל אופן, מתוך השאיפה לשמור חלק מהטקסטים, גם הצעירים והמשונים שבהם, במקום וירטואלי נוסף. היות המחברות האלה חומר, מפחיד אותי – כל התפתחות המחשבה והפסיכולוגיה שלי טמונה בהן.
29.3.11
אני מבינה את רעיון ״דלתות התחושה״ של ויליאם בלייק, אלדוס האקסלי והדורז. העלייה המנטלית והרוחנית מעל להתרחשות מאפשרת שחרור נעים ומיידי מן החושים, שכובלים אותנו ומסרסים את הראייה הכוללת ואת הדמיון שלנו. ואז, לא בלבד שהכל מתגמד; הרגע הזה מתעצם בה בעת, ומקבל צבעים ואורות פלאיים ובוהקים. ואז הכל מעורר תמיהה; שמי התכלת המסנוורים, המעוטרים באנפוף העננים הצחור והרך; הדרך שבה קרני השמש חודרות את העלים הירוקים, וחושפות את שלדן הבהיר; יופיים של אנשין, חיוכיהם של אנשים, התרחשויות נעימות מן העבר. הכל נדמה כזרימה עזה של אהבה, ונדמה שהזמן מאבד רלוונטיות כמושג, העכשיו מקבל משמעות וחיים.
ככה חווים את הרגע. חווים הכל כלידה וכאהבה. זאת פשוט הדרך לחוות אושר כתחושה בסיסית והתעלות יום-יומית, ולכן, מי שפוסל דיבורים על רוחניות בטענה שאלו שטויות, מה שאני כשלעצמי נהגתי לעשות (מרוב פחד מהתמודדות עם תעצומות הנפש שמדי פעם היכו בי, והציפו אותי בשאלות גדולות) – מפספס את מהות הרגע, ומתקיים מבלי לחיות. מה מבדיל אותו מחיה מפותחת במיוחד?
אוי, חטאתי בשיפוטיות, ואל לי לעשות זאת.
אולי האדם ברא את אלוהים. אבל הכוח הזה, שאין לי ספק בו וביופיו האדום – אינני יודעת מנין צץ ואיך להגדירו (מלבד שימוש במוזיקה), אבל הוא משרה תחושת התעלות לבבית ומעניק תובנות חסרות קץ. יותר מכל התובנות שהיו לי לאחרונה, חביבה עלי זו הבאה:
ציניות היא הנשק הכי חזק בכל העולם, ודבר לא יכול לחדור אותה.
ההתעלות שתיארתי, היא האמצעי היחידי להתמודדות איתה ועם רוב האנשים – שליטה במודעות עצמית-חיצונית ותחושת אהבה כדרך חיים (תחושה שלא סותרת את המרדף אחר הצלחה, ולכן היא לא גוררת את האוחז בה ל״סטלנות״)* – זו שפה.
השפה-שהיא-ההתעלות חודרת בקלות ציניות, אי-חיבה וכל דבר דומה. כשהזדמן לי לדבר אותי לאחרים, הם הקשיבו לי קשה אמיתי ואהבו גם. הסמים דיי עזרו לכל זה, אך הזדמן לי לחוש ולדבר אותה גם לא תחת השפעת סמים ולא למושפעי סמים.
ילדי שמיים. אני פוגשת המון ילדי שמיים, כמוני וכמוך.
תמיד השקעתי בסוף של כתיבה יוצרת, משום שהסוף משאיר את הטעם והחותם על הקוראים. אני אניח את הווידוי הזה כפינאלה בפני עצמה,
כי אין כמו האמת…
*הכוונה היא שהאוהב הוא לא הכרח אדם לא-שאפתן מבחינה חומרים. ייתכן שהוא משחק בעולם החומר מתוך הומור חריף, שהוא גם אהבה. 🙂
