לפני כמה חודשים עקרתי שיניי בינה. לסאגה הזו יש המשך, ואספר אותו על אפכם ועל שיניכם, כי יודעים מה, חבר’ה, יודעים מה, חסרים לנו אנשים שלא כותבים על פמיניזם ופוליטיקת זהויות.
זהו, זו האפולוגטיקה: כעת אתנער מכל מחשבה טורדת, ואתנסח במין זרם-תודעה-מודע-לעצמו-אבל-לא-מעצבן (מקפים זה דווקא זרם תודעה מעצבן, במחילה מג’ק קרואק), ואקנח בפואנטה של העניין מתחילתו. כאמור: השנה עקרו לי שתי שיני בינה. זה לא מי יודע מה כאב, כי כמו שהרופאות אמרו: “בגלל שהשיניים גדלו החוצה, סליף-סליף” (שיוף-מכשירים), “אז זה הכי פחות כואב שזה יכול להיות”. אמרתי: “אני מאוד שמחה לשמוע” בשפת מטופלי-שיניים (כלומר במילים נטולות פ’; נסו להגיד “פה פתוח” בפה פתוח). ברגעים ההם, העקובים מריר, לא יכולתי שלא לזכור שאי שם – בצד השני של הלסת – מתחבאות שתי שיניים שטרם יצאו, הקבורות עמוק בחניכיים שלי, ולכן נחה דעתי רק באופן יחסי – ידעתי שיום אחד בעוד הרבה-הרבה שנים, הן יקומו לפתע מהשאול.
מה שאני מתחננת להגיד אבל לא מאפשרת לעצמי משום מה, זה שלא הצלחתי לשמוח בהילולת העקירה, כי ידעתי ששתי עקירות עוד לפניי. וכך חלפו להם כמה שבועות, ויום אחד – שן בינה נוספת פשוט פרצה לה. מיד חטפתי כזאת הארה שלא יכולתי לשאת את זה: כל החיים גדלתי על אקסיומות כמו “תהליכים בגוף הם הדרגתיים”, או “ביל קוסבי ממש חמוד”, והנה הכל מתפרק לי בידיים. בנוסף, בו ברגע הבנתי את ההזדמנות הרוחנית בשן בינה.
“הבנתי את ההזדמנות הרוחנית שבשן בינה!!!” צרחתי על הקואוצ’רית שלי בטלפון, והיא אמרה “יופי, אבל נדבר על זה בטיפוּ -” “תקשיבי טוב! את תמיד אמרת לי לתת לכאב להיות! וכשאני מרגישה שהכל מתפוצץ בתוכי, הפחד ההיסטרי שתופס אותי ומתחיל להתפשט לי בגוף – הצד הזה בי”, התנשפתי, “זה שאמרת לי להפסיק לפעול כשהוא מגיע, ולתת לו לשהות בי – ואני לא מצליחה – אז עכשיו, אתן לשן לכאוב לי, וככה אתאמן על הכלה של כאב בהווה. וככה אני אתמודד עם הפחד שלי מפני עוצמות הכאב שבאמת-באמת יש לי״.
הבעיה שהתעוררה מאז היא שהשן לא כואבת, היא סתם גדלה בשקט, וכל ההתכוננות לאסון הסתכמה, שוב, בהתרחשות קטנה כרוח אביב. ממש כמו אז כשהלקוח יצא וכל מה שרציתי היה פתאום לחבק אותו, להגיד לו שלכולנו יש כאב גרעיני, ולו ביטויים שונים ומשונים.
לסיכום: בחיבור זה רציתי להבהיר למה התקשיתי לכתוב חיבור לפסיכומטרי, כי הם מערכתיים ומובנים, ואני גרועה בכל דבר שהוא כזה. בכללי הייתי יותר טובה בלהיות נערת מחששה מתלמידת בית-ספר. תמהני אם אתה, המדריך שלנו, בכלל קראת את דבריי לעומק, ומה תחשוב עליהם. יתרה מזאת (אמרת לנו להשתמש במילות קישור): מחיר הקפוצ’ינו הממוצע בלוב זה 1.99 דינר לוּבִי. לפיכן, אני שמחה ועולצת, כי יש עוד שן בינה שלא יצאה לי מפי, אז אני עדיין לא ילדה גדולה באמת.
