האומנות שלך, היא ראווה של כישרון. ואין בה שום דם. המודעות העודפת, שאתה מפגין בטקסטים – כאדם שכאילו מודע לשגעונו-שלו, אדם מהלך לו בעולם וחוקר, כתינוק מפותח, כהלך תם, אדם תר אחר משמעות ומוצא אבסורד – אח! זה שלי, אידיוט! לקחת את הסגנון שלי והפכת לגברי, לנטול נוירוזה. הידקת הכל כמו המעדן היפני הזה, מצופה בצק שקוף, וכעת – הטקסט שלך לא קיים לתכלית עצמו, אלא לתכלית ההרשמה.
כמה, כמה אני שונאת אותך. כן, אני אולי שיכורה, אבל יצירתית! האומנות שלך בוכה את עצמה, מזיעה ממאמץ, מתחננת להיות שנונה. אצלי זה הכרח! אני יוצרת מתוך חיים שסללו את זה, מאין-אונים, היצירה היא הנרטיב המכתיב אותי, לא להפך – אידיוט! האומנות שלי, לוחות טקטוניים של פחד רועדים בי כשאני כותבת אותה. אני באמת, באמת בסכנה, באמת ובתמים כואב לי. ואתה – פרפורמנס של איש נאור ומצחיק ש״הכל קורה לו״! מעתיקן, זבל, לקחת אותי ועשית מזה כדורי חול. המודעות עצמית שלך היא סוכר. ואני קוראת אותך ורואה את ההצלחה שלך שהרווחת על חשבוני, רק אחריי, רק בהנחייתי, רק אחרי שעזבתי אותך, עזבתי כי היית רפוס ומחוסר צורה, כי אמרת שאתה לא מצליח להרגיש כלום בכלל, ושאני הכי קרובה לרגש שהפקת. ראיתי את החנופה שבעיניך, ראיתי שאינך מכיר במניפולטיוביות שלך. אני כן מכירה בשלי. אני יודעת שאני מחורבנת, כמו כל אדם בוגר.
ככל שאתה מצליח, כן אני משתגעת. כאילו האנשים הפסיקו להעז לצרוך משהו חי! כמהים לכתיבה המתה שלך, המסריחה מחיקוי, על איך כל מה כל מה שקורה לך אידיוטי, וכמה שאתה נעשה אובססיבי לכל. אבל זה העניין (גיהוק) – אתה מודע מדי מכדי להיות! אני הייתי קונה את הזה בחרדה כנה, בחוסר ביטחון ששורף לי את הגרון כמו הכוהל הזה. את המילים הייתי כותבת בחוש-הומור עמוק, שנועד לאפשר לי לשרוד. מטומטם! אני מקיאה עליך! מקיאה על האימפוטנטיות האומנותית שלך. יום אחד הם יבינו.