תקופה ארוכה טיילתי
טיפסתי הרים מושלגים
נשמתי הכפור מלוא-ריאות
היכו בי פחדיי אימים;
טבלתי רגליי במי נחל
מפל התחכך בגופי
שכבתי על ניצני דשא
מוללתי כנפי צבעוני;
תקופה ארוכה טיילתי
היעד באופק נסתר
ועד שאליך הגעתי
נפל המסך ונסגר
נועה גורן היוצרת המוכשרת
תקופה ארוכה טיילתי
טיפסתי הרים מושלגים
נשמתי הכפור מלוא-ריאות
היכו בי פחדיי אימים;
טבלתי רגליי במי נחל
מפל התחכך בגופי
שכבתי על ניצני דשא
מוללתי כנפי צבעוני;
תקופה ארוכה טיילתי
היעד באופק נסתר
ועד שאליך הגעתי
נפל המסך ונסגר
אהבת חיי. האם אנחנו רגילים מדי לצלילו של הביטוי הזה? אהבת, חיי. החיים האלה מרובדים באינספור שלבים, התפתחויות והשתנויות, בטח עבור מי שחוקר אותם וחי
זה תוצר של ילדות בסביבת ירושלים, בצל האינתיפאדה של שנות האלפיים; אולי, יאמרו אחרים, של התגלגלות טראומה דורית, או נשמה מסוימת, או כל הסבר נבואי
נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;
איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם
אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם
היי! הגעתם לבית הוירטואלי שלי, שמיועד לכם. אני אוהבת לשמוע מכם ולהתחבר ברשתות ופה. כתבו לי, עקבו אחריי, ספרו לי מה חשבתם.
אתם מוזמנים להרשם לרשימת הדיוור כדי לקרוא כל אייטם ראשונים, וליצור איתי קשר לכל רעיון לשיתוף פעולה אישי או עסקי ביננו. אני כאן: