לפני המלחמה – הפקקים, הצפירות, הדחיפות בדרך לאוטובוסים, איחורם של האוטובוסים, גלגוליי העיניים וחוסר הסבלנות של נותני שירות, המחאות מכל הסוגים; כל אלו ואחרים גרמו לי שאבהה בדרכון הגרמני, אחת לכמה זמן, בודקת בעדינות מה מחירו של קורס מקיף בגרמנית, מתעניינת עם בן הזוג שלי אילו אפשרויות יש לנו באמריקה, שכן לו יש דרכון אמריקאי. בודקת גם לגבי אנגליה. אוסטרליה. איטליה – בקטנה, בודקת, לשם הבירור.
בזמן המלחמה – אני נזכרת בחיבור העמוק, הרוחני שלי, לאדמה! אני מהרהרת בקבוצות ההן שייבשו ביצות, התכנסו על ראשי הרים בלילות והגו תוכניות ליישוב הלאומי! אני מקשיבה לנאום הזכייה של ש״י עגנון בפרס נובל – נאום המנכיח את התגלמות כל הדבר כולו, היותו ישראלי ויהודי המדבר עברית, בבימה השוודית! תקשיבו, זה נס! פעם-פעם, כשאנשים חלמו על הקמת מדינת יהודים, חבריהם פטרו את זה ב״נהה, אין סיכוי, זו פנטזיה״, והנה!
אנחנו ההתגשמות של פנטזיה. רבים מתו בלי להאמין שזה יקרה. ומה, גם אני צופרת בכביש, ומתעצבנת בקול באוטובוס, בטעות, בגלל הסטרס. ככה אנחנו הישראלים, מעדיפים אותנטיות וישירות על פני נימוס וגינונים. ומאז השביעי באוקטובר אני מחבקת את העם החם שלי, מקבלת את צורתם של בנייני הבטון משנות השמונים שיש פה בכל עיר, עליהם התמרמרתי פעם ש״למה אנחנו לא בונים כמו האירופים״, ו״למה אין לנו חולשה לאסתטיקה״, ״ולמה הכל פה סביב כסף״. לא יודעת מה עבר לי בראש, הרי כזו היא ישראל שלי, לפעמים עשויית בטון. נו ואז מה?
אין לנו ארץ אחרת. המחשבות על הגירה היו סטוץ. אין כמו המדבר, ואין על הצפון, וכעת אני גם מבינה כמה אנטישמיות יש שם בחוץ, ונגעלת מהתנודתיות הלא-רציונלית של השמאל המערבי, שיילכו לחפש, מה אכפת לי מהם? אני כאן, מוגנת ובבית שלי, יודעת שישראליות זו לא זהות שיש ללכת ממנה, כי כדבריי יסמין מועלם ושקל: זה בדם ש׳לי.
רק עניין אחד, מטריד כמו פצע-תת עורי, כואב אחת לכמה זמן – כמה פעמים ביום: אפילו שאהבת ישראל נתחזקה, אפילו שגם בצבא הייתי דומעת מתחת לתורן הנמתח כששרנו ״התקווה״, ואפילו שאין כמו החומוס שלנו (ובמבה) – אני עדיין עדן ירושלמי, נועה ארגמני, רומי גונן, אלקנה בוחבוט. לצד האהבה, חלחל למחשבותיי סרט האימה הפסיכולוגי האומר: שום דבר לא בטוח, ואפילו אם היו גוררים אותך בשערות לעזה, אפילו אז לא היה בטוח שכל המדינה מאחורי השבתך.
זוהי מין פריצות כזו, שלא נסגרת. חדרו לשטחי, הסתובבו בתוכי והטילו באנשיי מום, ואני ישבתי עם כולם במקלטים, גלגלתי בחלחלה כותרות כמו: ״הצילו! שוחטים אותנו! – מי יילך לעזור לקיבוצים?״, ותפסתי את השערות: מה לעשות? איך לעזור? מאז השביעי באוקטובר התוודעתי לראשונה לחוויה הזו של אין-גבול, תרתי משמע: אין עור שאוסף את כל האיברים בפנים. אפשר להיכנס ולקחת, אותי, את כל היקרים לי. אבינתן אור, אגם ברגר, נעמה לוי, לירי אלבג – הם אני, ואני הם.
זו תחושה של חילול שלא תוקן. מעין ציניות הטמונה בחיים, כאילו – כבדרך אגב, את כל החלומות שאני מחפשת להגשים בשולחן העבודה שלי, אפשר היה גם לזרוק כמו שהם ברגע אחד. זה לא כמו לדעת שאפשר למות, זה כמו לדעת שאני חלק ממדינה מורכבת כל כך, עד שאפילו אם המשפחה שלי הייתה נלחמת על לשחרר אותי – אז אנשים היו מתעצבנים עליה, ושרים מרכזיים היו יורדים עליה, והתשוקה ״לנצח את החמאס״, הדומה להחלטה לנצח סרטן בדרגה 4 בבת אחת, ומזכירה אותה גם בנימת האופוריה ומסוגלות-היתר, התשוקה הזו הייתה גוברת על החמלה אליי.
