חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

טקסט שהוקרא ביום הזכרון

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

17.4

סגול

ובשעה-לא-שעה, באיזה לילה, התקשר אחי. התקשר אחי. בדיוק שטפתי כלים וחשבתי על מהות העולם – ככה זה עם כלים, כלי פילוסופי חשוב – אבל שקשקתי את האצבעות כדי לשעוט אל הפלאפון, בוטן, בוטן שלי, משוש חיי, אהוב הנפש, “בוטנים!” אני כמעט ובוכה, “חזרת מהשטח!”

קולו יבש. קול מדבר גס ופודרתי. הוא פורר מילה אחר מילה באומרו, “נועה, אני חושב שאני מפחד”.

“גם אני” עניתי מהר, “גם אני גם אני מפחדת, אבל אתה תהיה חזק ותצליח ואני סומכת עליך כל-כך שאין לך מושג, חוץ מזה, אפשר לפחד גם להידרס בכל בוקר, או – “

“לא, נועה, לא מזה. אני כבר לא… נועה, אני, אני לא מרגיש סגול”.

אתם יודעים, קשה היה לי להסתגל לרעיון שאחי בצבא. הוא אומן. אמנם רק בן עשרים ביוני הקרוב אבל אומן, במלוא מובנה של מילה, הוא מצייר כפי שלא ראיתם שמישהו בגיל הזה מצייר, ובעצם כל המלאכות הוא מולך בהן, ולא רק זה, יש לו מרקמי אישיות סמיכים; לא ראיתם אדם שמסרק ככה את השבבים הזהירים של האופי שלו, ומעצב אותם, כמו אחי. כמה מודעות עצמית, אמיתית, כזו שיודעת שהיא לא יודעת בעצם. הוא הופך כל פיסה מהחיים לאומנות זכה.

הוא ילד עקבי, אבל משוכלל. מנתח סיטואציות יום-יומיות ברכות שלא מאפיינת גברים, אף לא נשים, בטח שלא צעירים ואולי לא בני-אדם. אוקיי תסלחו לי על ההאדרה המופרזת, זה בכל זאת בשר ודם ולא אלוהים, גם הוא מעצבן, גם לנו היו קטעים של מכות ומחאות ו”אמא תגידי לו” ו”אבא תסביר לה”. אחי ואני מכירים את המכוער זה שבזו, אנחנו קילפנו אחד את השני מיגון של אחרי פרידה או אחרי כישלון באמירות כמו “קומי, החיים ממשיכים”, ו”קום, בחיים אל תרחם על עצמך” – אנחנו אחים. הוא אח שלי, אני אומרת זאת ותוהה שמא אין מילה טובה יותר מאח, זה אח-נפש, זה מישהו שנולד כשהייתי יצור קטון ומנוזל בן שש והפך את חיי היחידיים לחיים של שניים, שש שנים מתחתיי אבל אני מתייעצת איתו כאילו הפוכים אנו. הבכורה שלי ניתנה לי ביולוגית אבל הוא הבוחר.

וכשהוא אמר לי שהוא לא מרגיש סגול, התיישבתי ותפסתי את הצוואר. לא מרגיש סגול. סגול זו הדרך של בוטן לתאר תחושת התעלות רגשית, אומנותית, לא משהו שרק יחידי סגולה מרגישים – למרות שבתוך יחידי סגולה יש סגול, לא משנה, כולנו לפעמים ככה חווים איזו התנשמות נרגשת של אהבה, אפילו מול פוסט קיטשי בפייסבוק, או באיזה סרט של ג’וליה רוברטס, בואו לא נרחיק, גם פרסומת טובה גורמות לנו להתנשף בחדוות-אלוהים, אסמס מאדם אהוב, חתולים. זו מן צמרמורת עקשנית כזאת בגב, מכירים? זה סגול. 

וזה לא איזה רעיון היפסטרי-מתוחכם או משהו, אני מדברת על הצבע סגול, הוא פשוט מתאים, וברגע ההוא אמרתי לבוטן “תשמע, יותם גורן, אתה סגול”.

“לא לא נועה די, אל תעשי את הקטע הזה שאת מעריצה אותי באופן הזוי, אני מדבר אלייך ברצינות” – שמתם לב, הוא אמר מדבר אלייך, לא איתך, כאילו הוא מנותק לאיזו בועה גולמית – “נועה אני לא מצליח להרגיש סגול. פעם הייתי מסתכל מהאוטובוס על הדרך לשיזפון והיא הייתה סגולה לי. כל ההרים, והגוונים בהרים. עכשיו הסתכלתי וניסיתי להתבונן אבל הצלחתי רק לראות. זה כאילו נהרס, אני לא מרגיש כלום יותר, נועה, הכל מת כזה, אני עושה מה שאומרים לי וצחוקים עם החבר’ה במחששה ואני חושב מחשבות אבל לא נוגע בהן, הכל רחוק. אני מרגיש שנהייתי מטומטם יותר”.

הנמכתי את הפלאפון וחשבתי. מעולם לא עצרתי לפחוד מכך שהוא יאבד לי את הסגול. מזה שמשהו יקרה לו, חס וחלילה, חס ושלום – אני מפחדת כל יום. אבל לא חשבתי עמוקות על המונח “יקרה לו”. אנשים איבדו יותר מצבע, הם איבדו – אני הרי בעצמי ראיתי, עם ההוא שהיה בן-הזוג שלי בתיכון והתקשר פעם באמצע צוק איתן כדי לבכות שהוא רוצה לחזור, שאני האחת, ואמרתי לו “מה אתה מדבר שטויות כפרה”, במילים האלה, והוא השיב שהוא כבר לא יודע כלום, ובכה, כל כך בכה. אחר-כך אמא שלו התקשרה כדי לבקש שאכתוב לו. “את”, היא התעקשה, “הוא נתפס עלייך”. כיום, כל הצוות שלו הולך לטיפול ביחד. הם לא משחררים משהו שאני בעצם לא יודעת כל-כך מהו, אבל זה חוזר אליהם בחלומות. ובמקומות אחרים. הוא לא מעז, להזכיר את זה. אני פשוט רואה שהוא קצת פחות פוליטי, מאז, קצת פחות נלהב לגבי כל הרעיון הזה של מדינה יהודית, ושכשהיינו יחד, כנערים, שרק בוחנים אהבה, זה היה עיקר עניינו; הוא חלם להיות איש קבע ואמר שהצבא זה הדבר הכי חשוב עבורו. אני הייתי היפית מתבגרת והתנגדתי בתוקף. השתנינו מאז. לי יש יחס מידתי אל הצבא, גם מפרגן, אבל הוא מפחד לדבר על התקופה ההיא, ומאז שהוא השתחרר לא עצרתי לשאול אותו מה בעצם קרה שם בעזה, שגרם לו לפחד שיסיים לבד.

פתאום אחי אמר, “אני מפחד שיקרה לי מה שקרה לאקס שלך”. שמעתי אותו בעמעום כי הפלאפון הונח על ברכיי, ואמרתי לו, “לא יקרה. לא יקרה לך, אתה נלחם על הסגול הזה ומתוך המלחמה תנשום אווירה של מחשבה מאתגרת. מבין?”

“לא”, השיב. “מה זה אומר? איזו מלחמה?”

מילה אחרת, חיפשתי מילה אחרת. “הקונפליקט. הקונפליקט שבין להיות בצבא וגם מאוהב בחיים. התאהבות בריאה, כמובן, לא מסוממת, לא חולנית, קשה למצוא אותה שמה. אבל אתה תמצא”.

והבטחתי לעצמי שאני אשאל אותו, אתן לו לדבר, ככל שירצה. שזה לא ייאגר בתוכו. ברגע הזה הוא התחיל לבכות. הוא בכה, אחי, בכה חזק ובצעקות שהדהדו את השמיים, ואני בכיתי איתו. שמעתי את שיזפון גואה בבכיו וראיתי איך השמיים מתכהים. בכי שהרעיד את השיבולים והפליג לחולות לילה לחים של ערבה. “בוטן”, אמרתי, “קום, תסתכל סביב, תראה כמה חוּם זה צבע מתוק וצמרירי ומוזר, החוּם והירוק והחאקי והצהבהב הם החברים שלך עכשיו, תן להם הזדמנות”.

“אז אני אהיה חום”, הוא אמר, “לא סגול הפעם”.

גם זה משהו.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

קבלת הבעיה היא השער לראויות

הכחשה היא בעייתית – תמיד. כשאנחנו מכחישים למשל את הטענות של הפלסטיניים, אנחנו בבעיה משום אובדן הראויות שלנו. אם הם טוענים לסבל וליחס מחפיר –

עלילות האישה הבוגרת

דומה שאישה, או נשים רבות, מגיעות בסוף גילאי העשרים – תחילת השלושים – ואולי כל אחת בזמן מדויק אחר, לנקודת אי-הטרף. אין פירושו שאת מפסיקה

הפילוסופים הגרועים של המערב

כשלומדים פילוסופיה בתואר הראשון, הופכים מאיזשהו יצור בן-עשרים ומשהו שחושב שהוא יודע הכל, לאדם אולטרה-אולטרה-פתוח, שזוכה להשקפה מחודשת על מוסר, יופי, שפה, היגיון, מערכת-חושים, אהבה,

טקסט מלחמתי

לפני המלחמה – הפקקים, הצפירות, הדחיפות בדרך לאוטובוסים, איחורם של האוטובוסים, גלגוליי העיניים וחוסר הסבלנות של נותני שירות, המחאות מכל הסוגים; כל אלו ואחרים גרמו

אוהבי הקיץ זוקפים ראש

בכל שנה ישוויצו אוהביי החורף במלנכוליה שלהם, ויאשימו אותנו, מעריציי הקיץ, בשטחיות. אז אנחנו נתבייש מהם, ונסתיר מפניהם את הגעגוע לים הנוצץ, הבגדים המנופנפים וחופשת