כשראיתי את יואב לראשונה, נעתקה נשימתי. הוא היה נמוך אמנם אבל בנוי לתלפיות, שערו שחור מתולתל ועיניו עיניי זאב. היה לו חיוך חצי חיוך, גבר פרטי ואירוני, בניגוד גמור לאנה, שתמיד דיברה גסויות, ושערה היה כתום ומלאכותי. אנה דיברה ודיברה והבטתי בשורשי שערה, אין ביננו תחרות, חשבתי. יואב הציץ על אנה אך בעיקר עלי, הקשיב לה בעניין והשיב מדי פעם, כשאפשר היה לדחוף מילה. הבחנתי בכך שדבר אחד מטריד אותו, שנדע שהוא מירושלים. פעמים רבות חזר על כך שהוא במקור מירושלים, וגדל בירושלים, ולמד בבויאר. זה היה משונה, אז, כשלא ידעתי את סיפורו.
דיי מהר פגשתי גם את יערה, אחותו. קשה לתאר אדם יותר שפוף-מהות; היא הייתה שמנה באופן כזה שלא ניתן למצוא מילה ציורית לתאר את גופה, מלבד זה, שמנה. וכל השמנוניות דבקה באורח מבטה החמקני, במשיכות הכתפיים שלה, כאילו אומרת סליחה, סליחה. אילו ראיתם אותה ואת יואב עומדים אחד ליד השנייה – מלבד צבע השיער העמוק, הכחול כמעט, של שניהם – הייתם חושבים שכל אחד מהם מכוכב אחר. אבל הם מאותו רחם. שניהם לבשו תמיד אפודות וחרוזים, הם ארגנו את הפסטיבל הזה, ולשניהם דיבור רך, אבל יואב יכול להשתיק את החדר באגרופו.
פעם אחת כשיערה ישבה איתנו ורציתי להשתעשע, אמרתי להם שהם בכלל לא נראים לי ירושלמיים. ראיתי שיואב – כי הפוסל במומו פוסל – צחק בעצבנות. הוא בטח כבר התלבט איך להכאיב לי, מהו העניין שלי. אני הרי באתי למקום הזה מוגנת מרוב סודות, כיאני מפחדת שירחמו עלי, לכן אני לא נמצאת עם אף אחד שאני מכירה – ואני לובשת עלי משהו קשיח, כל הזמן, משהו נשי וקשיח אבל מצועף, גם בבגדיי: השמלה צמודה, המעיל מתכתי. אבל אנה הייתה מוכרחה להיות שם. מכולם, דווקא אנה.
עברו שעות בחוסר מעש. הסתובבתי בין מעגלי שיחה, סדנאות משמימות לענייני “החוש השישי” ו”טנטרה”, שהועברו בחובבנות חלבית גמורה. ידעתי יותר מכל מה שהם סיפרו – לא טרחתי להישאר עד הסוף בשום מקום, וראיתי את עיניו הכתומות בולשות אחריי. מתישהו אחר הצהריים, יערה העבירה הרצאה בבמה הראשית, ואני התיישבתי על שטיח בדואי מולה. עיניה זהרו כשהיא דיברה על ספר הטאו של דאו דה ג’ונג. חיפשתי בעיניי את יואב. יערה עברה לפתע נושא וזרקה בדיחה על פוליאמורה, כלומר האמונה שיש להחזיק מספר מערכות יחסים במקביל, ואני חשבתי על זה שהיא לא שכנעה אף גבר להיות שלה – לכן היא מצאה לעצמה אידאולוגיה, להיות לשפחה… לפתע יערה הביטה בי, כמו חץ, מכל הקהל – רק בי.
“מה את חושבת, נוּר?”; “אני?”, תמהתי. “כן, מה את חושבת על הנושא הזה?”. “אני… מכבדת אנשים שחושבים אחרת ממני. אבל לדעתי, אהבת אמת היא חוויה בין שני אנשים, ככה זה תמיד היה, ואנשים מוצאים צורות חדשות פשוט כי אהבת אמת זה הדבר הכי נדיר. רוב האנשים מתפשרים”. רציתי להמשיך לדבר, אבל חדלתי. יערה שיבה לי שמותר לנו להאמין בדברים שונים, ושאני אגלה מה זאת אהבה באמת כשאגדל. היא אפילו הסתובבה ללחוש משהו לאיש אחד, שעמד שם, ושלחה מבט ליואב, שצץ בסביבה. מאחוריי בקע קול: “אני דווקא חושבת שכולנו חולמים להזדיין עם כמה אנשים במקביל” – אנה, כמובן, ואנשים הריעו לה. כמה אחרים דווקא חיזקו את עמדתי, או בחנו אותי רגל-עד-קודקוד; הקהל שלה, הקהל שלי. הרי מה אנחנו, פרסומת בלתי פוסקת לעצמנו. לכן שתינו מגיעות לסמינרים המדבריים האלה לבד.
קמתי. תכננתי להתרחק כדי למצוא לי פינה להירגע, אבל יואב זינק עלי ותפס במרפקי. “נור”, הוא אמר, “אני צריך לדבר איתך”. התנערתי מיואב והוא מיהר אחריי. הסתובבתי אליו וביקשתי שלא יבוא; “נור”, הוא דרש, “אני לא בטוח שאני שואל אותך”. הלכנו בשקט והוא הסביר לי את העניין ההוא שידעתי שהוא יסביר. בעטתי באבנים שעה שהלכתי, צוחקת עד שגרוני כואב. ראיתי שיואב מאבד סבלנות. הרגשתי את הדואליזם הזה, השאלה האם אני באמת כאן וזה קורה, או שזו התגרות מוחלטת במציאות: חלום? אבל יואב כבר ניסה להוליך אותי למאהל שלי, בכוח. הוא רכן ופתח את התיק שלי והצביע לתוכו, סמוק לחלוטין. אמרתי לו שחשבתי שמקבלים פה את כולם, ואפילו את האלימות שבתוכינו; יין ויאנג. הוא נד בראשו – ואני השלכתי את הבגדים שלי פנימה, מבחינה בשערות הכתומות מציצות עלי ומצחקקות מהכניסה. זהו. לא ראיתי כלום, רק להרוג את אנה. כולנו ליקקנו אחד את השני. איבדתי את ימיני ואת שמאלי. התעוררתי במקום אחר.