19.11.23 – אחרי יום ההולדת לפרוע למתן שחגגנו יחד עם עידו ומורי; אחרי שצפיתי בסרט שלושת-שעות הילדות שלי, שסבא צבי ז״ל ואז אבא צילמו, והשתנתה לי התפיסה כליל לגבי שנות ינקותי – היפות, המקסימות בהחלט. מה עוד קרה לאחרונה… אחרי הניתוב המחודש של תוכנית 30 הימים וקצת רגרסיות של החרדות החיצוניות שלי, ואחרי שיחות מתמשכות עם אליסיה על המצב הבטחוני בארץ לעומת איך שתופסים אותנו שמה באנגליה, ואחרי…
כל מיני דברים, בקיצור. אני יושבת כעת בחדר העבודה במה שאמור להיות שעה וחצי נטולות פלאפון ועבודה על הספר; שוב הסתחררתי לבדיקת כל הסרומים והתוספים שלי, שוב נאבדתי קצת. אני רוצה ללמוד רגע את האבדון הזה ולא לפנות נגדי. אכן אני קמה בכל יום ב-06:30, שעה מעולה לכל דעה – לפעמים מתמהמהת בדרך ליציאה מהבית לסיבוב ולפעמים לא – ואני מתקדמת היטב. אבל אז, בזמן שאמור להיות מוקדש ל״חתולי שווא״, אני נאבדת לגמרי. ואני כבר יודעת למה.
אני כבר לא יכולה להאשים את משימת עריכת-רביב, ולא את משימות קתרזיס שמגיחות מדי פעם והתמקצעתי בהן. הנוכחות של שנוז בבית אינה מפריעה, אפילו להפך, המתוק הזה שלי. אלו הם לא החברים המלחיצים ולא החרדות. אם כי – יש לי חרדה הנוגעת בטיפול היום, שיש לגעת בה ולדבר עליה. חרדה הגורמת לי כמעט להיות מתוסכלת מכך שאשכב בספה ולא אראה את פניו של מיכאל כשאנכיח אותה.
לא משנה עכשיו. הבעיה שלי היא שכמות העבודה על ״חתולי״ היא עצומה: אני צריכה ללמוד רגע לעומק מה תהיה בדיוק התגלית של מיכאל, ומשם לגזור את המשמעויות העמוקות האחרות בסיפור, למשל, הפיזיקאי/מתמטיקאי המרצף מתעסק בנקעים – Dislocations– ודני תהיה בעלת הפרעת גוף דיסמורפית קלה, או לא במיוחד קלה, וזה משלים באופן פנטסטי. אבל איך מיכאל בן ה-17/18 (כן – החלטתי שהוא יהיה נער צעיר), יגיע להתעסק דווקא בזה? והאם הוא יבנה מיקרוסקופ אלקטרוני בבית שלהם? עד כמה הוא גאון?
עלי לחקור: מתמטיקה מורכבת, פיזיקה וריצוף, גאונות כתכונת אופי, והאם הוא אוטיסט או משהו בסגנון הזה? הרי הקורא הכי יתרגש כשדניאל ומיכאל ייפגשו; יהיה זה מפגש אבסורדי, שאנחנו לא מעלים בדעתינו שיכול לייצר חברות. ומבחינתי, השניים האלה מייצגים את הפוסט-אמת והרציונליזם, את הדמיון המוחלט בין הניו אייג׳ לפיזיקה, כי דני ומיכאל הם מושגים מוחלטים, הם מעולים במה שהם עושים. דני באמת מחוברת לבטן האדמה, מיכאל באמת מחובר לאטומים שלה, אממה, לכל אחד מהם יש חטא אנושי: מיכאל אמביציוזי מדי, דני מפחדת להזדקן. זה כמו יין ויאנג פנימי וחיצוני. זה מגניב, אבל כדי שהספר יהיה ברור, עלי להשקיע בלתכנן אותו עוד.
זה העניין, אני חושבת. זה שאני מזנקת לכתוב פרקים מדי פעם זה מצוין וזה מאפשר לי להפיק תובנות – בדיוק כמו שהיה באנימציה – ומאפשר לי לגעת במעיין הנובע של הכתיבה והיצירה, אבל עלי להצליח ולמצות, גם אם במקביל לזה, את המחקר השיטתי.
אה-הא! הלכתי הרגע לשירותים, וכדי לא להשתעמם תפסתי את ״כה אמר זרטוסטרה״ לניטשה והתחלתי לקרוא בו (אפילו שהבטחתי לעצמי להפסיק לקרוא ספרים במקביל זה לזה…). נכתב שם על הנופש של ניטשה בכפר כלשהו בשוויצריה לכתיבת החיבורים, מה שבטח וכמובן הזכיר לי איך אני התבודדתי באי סאמוס ב-2019 למטרות כתיבה. אולי זה מה שעלי לעשות: לבחור לי פרק זמן שבו יהיה עלי לסיים ולמצק את כל התאוריות העומדות בבסיס הספר ומאחוריו, כל המשמעויות שלו, כל מה שבעצם, יהווה את הבשר והעסיס – ואז לשוב ולהתבודד (אולי שוב בסאמוס?!), ולכתוב גרסאות סופיות של באמת.