חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

כל אישה היא האישה האחרת שלך

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

ישבתי בקרון של רכבת ישראל. מולי ישב איש אחד כבן ארבעים, אולי חמישים, שנראה עם איזושהי מוגבלות. היה לו חיוך ארנבי, והוא לבש טי-שרט אפורה. בצד השני ישבה נערה שלא הניחה לפלאפון. השעות עברו עלינו יחד – כולנו נסענו לנהריה. אני בכלל לא ידעתי מה אעשה כשאגיע לצפון, אבל הרגיע אותי לשבת ברכבות, באוטובוסים.

לקרון נכנס זוג. הם נראו כאילו סיימו ויכוח, כדרכם של זוגות. הוא ענד משקפיים שחורות ועבות, והיה לו בושם חריף. בת הזוג שלו החלה לקרוא בספר. הוא הציץ בנערה עם הפלאפון, ניגב את פניו כבדרך אגב ואז הביט בי. בדיוק הענן זז, השמש נפלה עלי, הרכבת צפצפה לפני שתתחיל את נסיעתה. ישבתי במלוכסן, יד על גבי יד, מוכנה.

חייכתי. אני לא מתביישת בזה. כי אלוהים שלי – הוא הדוניסט; עבורי, הסיפוק הוא חיים. אני לא מתחשבת בכלום מלבד מה שהגוף שלי רוצה עכשיו. לכן אני עוטה מסכה מנטלית, עד שתופסים אותי.

יש כאלו התופסים את הטריק שלי בקלות, למשל נשים מסוימות, מעצבנות ועקשניות, ואמנם אותן אני מכבדת. הן יודעות להקשיב לעצמן, והקשבתן צודקת. הן ירחיקו אותי מעולמן כאילו אני מגיפה. לעומתן, נשים חסרות ביטחון יפגשו אותי ויהרהרו: “זה בטח בראש שלי, היא לא עשתה לי שום דבר רע, אני מפחדת ממנה רק כי אני חרדתית”. הן יהיו נחמדות, ובכך, הן יפספסו את האינטואיציה הפשוטה שבפשוטות, ואני אצא לטרוף את בני זוגן.

כן, קרה לי גם שגברים שנאו אותי. חכמולוגים, מהסוג הא-מיני והשיפוטי, שתפסתי כל מיני חברים שלהם, והם החליטו לספר להם שאני “ריקנית”. שיהיה. אני מתמסרת לרגע הזה, הרגע שאין בלתו, הזמן היחיד, ומבטלת את הפרטנר שלי בנעיצת הציפורניים בו, יודעת שהוא כלי אל האלוהות, וזהו. מצווה היא להתרכז בעצמי. שם הנשמה גדלה ומתפתחת.

כמו שניטשה אמר: החמלה והחסד הן חולשות. אנשים רבים טענו שאני בטח רוצה בית וילדים, אך מעמידה פנים שלא. אני לא מסכימה עם השקר הזה, שכל הנשים דומות וכל הגברים דומים, ולא מתעניינת בו. אם את רוצה להכיר את אלוהים, עלייך להודות בפה מלא שהעולם משקר – משיג כוח עלייך, באמצעות השקר – ושכל השמרנות, אותך היא לא מעניינת, גם אם את חיה בישראל.

ואז מתחיל המשחק. גברים הרוצים לכבוש אותי, מדברים אלי בשנינות ובמלחמת דעות. הם תמיד בטוחים שהאישה פחות חכמה מהם, ולעולם לא תהיה חדה. אני מיתממת בהתחלה, ואוכלת אותם בסוף, כדי שיפחדו ויילכו. נוסף על כך, וזאת על כל אחת לזכור: ככל שגבר מדבר על נשים יפות ומראה חיצוני, כן הוא חסר בטחון. הוא חלש וזקוק לאישור שטוח. הוא יספק אותי רק כדי לעשות רושם, ולעולם לא יהיה נוכח איתי במיטה. אני מדפדפת גברים כאלה.

מהצד השני, אני בחיים לא מעליבה את הגברים שלי. על האישה האחרת להפליא בפקחותה הרגשית. היא יודעת שהגבר רגיש לעניין הזה, רגישות סודית כל כך, שזקוקה לטיפול עדין. אם לא מסתדר לו והוא נבוך, עלי להעביר נושא, ובשום מובן לא לקחת אישית. כן, ההכלה היא גם כן מלאכה דגולה. והאם קרה לי שכל כך הכלתי עד שהתאהבתי, ואיבדתי את עצמי? קרה. מישהו מהשניים מוכרח לאבד את עצמו. פעם נפלתי. אז מה.

הרכבת נסעה, והגבר הביט בי. האישה הידקה את אחיזתה על זרועו. קרה לי, בעבר, שבנות הזוג של הגברים דווקא חייכו אלי, והיו מוחמאות מכך שאני לוטשת מבט בגרים שלהן. במקרים כאלה, מיד ידעתי שזה זוג מאושר, ושאין לי מה לעשות שם. אך זה לא מה שקרה בקרון. החברה של פלוני התחילה ללחוש לו בעצבנות. ככל שהיא התרתחה, כך אני הרגשתי את הרצון לקטוף את הגבר שלה. לעשות לשניהם טובה. היא הביטה בי בבוז, ואני הרגשתי הבהוב בין רצון שהיא תאהב אותי, לבוז כלפיה בחזרה. שנאתי את התיק הקטן שלה, ממותג מוכר.

לא הסתכלתי בו, אבל שידרתי אליו מבט במקום הבלתי-ניתן-לחישה, המקום בו אנו יודעים את התקשורת. ידעתי שהוא מסוקרן, אבל אז כיסה אותי פחד, כי מהניסיון שלי עם בחורים בסגנון שלו – או שהוא שוביניסט, או שהוא יספרו לי שהוא כל-כך מיני, כשאין דבר כזה גבר מיני, גבר הוא גבר – ובסוף הוא רוצים מישהי שעוברת לו בגרון, גם אם הוא לעולם לא יעבור בגרונה.

לפתע פתאום – קם הזוג הזה. הם ירדו בתחנה, במהירות, כאילו אחזם שד. ולקח לי רגע לפתוס שיתכן שאני לא יודעת למה הם ירדו פתאום. משכתי בכתפיים: והנה האיש הארנבי ההוא, עם המוגבלות, נד בראשו כאומר ״אוי לא״. העמדתי פני לא רואה אותו.

“את היית רגע בזמן שלהם”, הפטיר האיש.

“סליחה?”

“את הייתי רגע קצר. הם יריבו, ואולי הם ישלימו ויתכרבלו, ואולי הם ייפרדו. העניין הוא שיש אהבה בעולם, בין אם ביניהם ובין אם לא. את רוצה אהבה?” והוא קם וירד באותה תחנה.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי

קבלת הבעיה היא השער לראויות

הכחשה היא בעייתית – תמיד. כשאנחנו מכחישים למשל את הטענות של הפלסטיניים, אנחנו בבעיה משום אובדן הראויות שלנו. אם הם טוענים לסבל וליחס מחפיר –

עלילות האישה הבוגרת

דומה שאישה, או נשים רבות, מגיעות בסוף גילאי העשרים – תחילת השלושים – ואולי כל אחת בזמן מדויק אחר, לנקודת אי-הטרף. אין פירושו שאת מפסיקה

הפילוסופים הגרועים של המערב

כשלומדים פילוסופיה בתואר הראשון, הופכים מאיזשהו יצור בן-עשרים ומשהו שחושב שהוא יודע הכל, לאדם אולטרה-אולטרה-פתוח, שזוכה להשקפה מחודשת על מוסר, יופי, שפה, היגיון, מערכת-חושים, אהבה,

מהו הטוב?

הנקודה שבה הסופר ק. צטניק, ניצול השואה, החלים מהתקפי הפאניקה שלו, הייתה כשהיא הכיר את הנאצי שבתוכו. תיקון העולם הוא היכרות עם הרע, וזהו למעשה