פריז:
אני רוצה להגיד דבר אחד ברור על אושר: לפני שנתיים ביליתי עם אמא בפריז. היא נסעה לעבוד, אבי ואחי לא יכלו להצטרף, אז רק אני באתי ובמשך כל היום הסתובבתי לי או קפצתי למוזאון לבקר אותה. ואני בכלל לא בנאדם של ריטואלים, אבל באותה תקופה, מצאנו לנו אחד כזה, כשבכל בוקר התעוררנו והלכנו לאותה מאפייה, ועבדה שם נערה צעירה עם פנים עגולים, עור חלק וקוקו חום וארוך, ומי שנדמה כמו בן הזוג שלה. תמיד הזמנו קפוצ’ינו ועוגיית מקרון גדולה במיוחד, כל בוקר בטעם אחר, ואיתנו בתור עמדו כל מיני צרפתים שהחזיקו עיתון וכחכחו או סתם הציצו בשעון והידקו את העניבה שלהם, אבל לנו היה זמן לשבת מול חלון הויטרינה ולהסתכל לרחוב, והשתדלתי לשתות את הקפוצ’ינו תוך כדי לעיסת מקרון, כך שהקפוצ’ינו ממש חודר את שכבת הסוכר הסגולה והספוגית. וזהו, זה אושר.
לונדון:
הבוקר קמתי במלון הבוטיק שאנו לנים בו בנוטינג היל. בקומת הכניסה, המעוצבת בסגנון כהה ומהגוני – מראה רחבה ומאובקת, ספות מצופות קטיפה ירוקה, שולחנות עגולים, חלון הפונה לגינה – הגישו את ארוחות הבוקר. הארוחות כללו, תמידית, קרואסון עטוף בסוכר עם ריבה בפנים; חתיכות תאנים; נקניק; גבינה צהובה; קלמנטינה טרייה; טוסט עם חמאה, וקפה בחלב שקדים. אני בבירור לא שומרת כשרות, מפני שבעיניי יהדות זה לא משהו שצריך “לשמור” עליו – ברוך השם – כך או אחרת, זהו האושר.
יתר על כן, מחר נלך לאופרה “לה בוהם”. יש לי שמלה שחורה וקצרה ומניפה מפוארת בגווני התכלת, שצוייר עליה ציור של פיקאסו. גם זה האושר.
