בלילה שבו נכנסנו לעזה, ניתאי ואני חלקנו כדור הרגעה. עטפתי אותו והוא התכרבל לתוכי, קטן וחמוד כפי שגברים רוצים להיות עם נשותיהם. אמרתי: “יש לי תובנת-חיים”.
“ספרי”.
“רציתי לבקש מאלוהים שהבריטים בלונדון יתמכו בנו, ואז תפסתי שאם זה יקרה, זה לא טוב”.
“למה?”
“כי הם נמשכים לנרטיבים של אומללות. אם הם פתאום יפגינו לטובתינו, זה אומר שקרה משהו כל כך נורא, אפילו יותר מהשביעי באוקטובר, משהו שהפך אותנו לקורבנות מוחלטים. מעבר לכל דמיון. רק זה יגרום להם לחמול לנו, ואני לא רוצה להקריב את החיילים והעם שלי בשביל שהם יחבבו אותי”.
ידעתי שזו אמירה בעייתית, שלא רואה את התמונה הרחבה. ניתאי שתק והרהר בה. “זה מעניין”.
“כן. הרבה פעמים בחיים פחדתי לנצח, כי לא מחבבים את המנצחים. זו הפעם הראשונה שבה אני לומדת לשמור לי את התפילה לנצח, ואולי בגלל זה, לשתוק”.
*****
בביקוריי המרובים בלונדון, קרה שנקלעתי לשיחות קשות מאוד עם פרו-פלסטיניים. נהייתי להוטה, אגו-מניאקית, עצבנית. שלפתי את כל הידע שלי על כל מלחמות ישראל, ציטטתי, הסכמתי איתם, התנצלתי על העוולות שעשינו, הדגשתי שנעשו עוולות לנו. סופו של דבר, בעיקר התנצלתי, התרפסתי, הכל כדי לשכנע אותם; זאת על אף שאני לא מאמינה לעצמי, ולא חושבת שפשענו בכך שחילצנו את עמנו מהנרטיב האומלל שליווה אותו מזה אלפי שנים.
הלא, כל הכבוד לנו על שהבאנו את עצמנו לארץ שיש לנו עליה זכות. כל הכבוד על שהחלטנו, ועמדנו, יציבים למול כל קושי, להקים פה אימפריה פרטית, יפהפייה ודמוקרטית, מודרנית ועמוקת-רוח. אז על מה אני מתנצלת, ועוד בפניי האימפריאליסטים האולטימטיביים? שכעת מרגישים אשמת-בדיעבד, עודם דורכים על עצמות עבדיהם, בארץ היפה שהקימו גם בגניבה?
העול הממשי, הסיבה להיות הגיהנום – זולת: הוא הניסיון לשלוט במה שהאדם האחר חושב. לשכנע ולהסביר בלי שלווה, מרוב חוסר ביטחון, כאילו מה שאני חושבת זה לא מספיק. הרי, לא; אם אני מבינה שהסבל בצד השני, הפלסטיני, נדמה לאירופאיים כמו ערך מוחלט, ושיהיה עלי להילחם איתם כדי לשכנע אותם, אולי עלי להירגע עם השכנוע. ומה עם סבלנו? ״אתם החזקים״, הם משיבים בקור רוח מחליא. והאם זו הטענה כלפי הפוסט פמיניזם, המוכן לבעוט בבטנו של כל גבר לבן ובלבד שלא יתלונן? האין זו אלימות לא-רפלקטיבית, מהסוג האגואי והמכוער ביותר?
*****
משהו על הסטואים. הסטואים מלמדים שדברים כואבים לנו בגלל הדעה שיש לנו עליהם. כך למשל: כואב לנו שאנחנו לא עשירים, בגלל הדעה שעושר זה חשוב. כואב לנו בגלל מה שמישהו אמר, בגלל הדעה שדבריו חשובים. עלינו, אפוא, לראות מה קורה כאשר מסירים את הדעה שלנו (הדבר היחיד המצוי בשליטתנו בעולם) – והנה כי כן, יפחת הכאב. זה כמובן התרגול הכי קשה בעולם, זו מהות הקושי האנושי; כשניטשה כתב שהאדם זה דבר שיש להתגבר עליו, הוא התכוון לזה. זה תרגול שמוכר לנו מפרקטיקות אחרות, כמו מיינדפולנס, ואפילו פסיכואנליזה, שאני חסידה שלה (ומטופלת בה).
זוהי תנועה של מודעות עצמית, נשימה, ודיאלוג פנימי בהיר.
לא בכדי כתב אריך פרום ספר שלם על הקשר בין האנליזה הפסיכולגית לבין פרקטיקות של זן-בודהיזם. לא בכדי, אמרה לי אישה חכמה פעם: האמת היא אחת ונמצאת בכל מקום.
פירושו, עבורי, שיהיה עלי להיות מסוגלת לראות הפגנה פרו-פלסטינית ולא לקרוס מבחינה נפשית. להסיר את הדעה שלי על דעת הקהל ה״נאורה״ האירופית: לסמוך על עצמי שאני יודעת, היטב אני יודעת, היכן פגמיהם. להפסיק להעריך את ההתנהגות העדרית והאנטישמית שלהם.
****
בפרקטיקה הסטואית נהוג לדבר מעט, ותמיד באופן ישיר, כן ואובייקטיבי. לרוב יש חשיבות לפעולה, והכרחיות בשתיקה. עלי להטמיע את הדברים בתוכי אפוא, ולשתוק אותם. להניח לרגש לשטוף אותי ולהתחלף בידיעת-לב.
ויש לקנח עם טקסט של המשורר הסופי, רומי:
דיבור רציונלי, עיניים ואוזניים הם הקרינה של הרוח,
כמו הקרינה של האש במים רותחים…
הדיבור הרציונלי של המים, של האדמה, של החימר –
כולם נקלטים בחושים של ׳עם הלב׳.
בלבי אני יודעת את צדקת הדרך הציונית. בלבי אני יודעת מילדות את עומק הפעולה הציונית, וכמה מגעיל העולם על הפיכת המושג ׳ציונות׳ לאימפריאליזם ולאלימות. בלבי אני יודעת, ואולי לראשונה, איך יכול הרוב לטעות, ולראשונה אני נוכחת להבין כיצד יכול הקהל המשכיל לחטוא בטמטום גמור.
זהו.