בוקר טוב, את מכיניסטית
נועה גורן
שלום לכם, שמי נועה, מחזור י”ג במכינת מעיין ברוך. אני לומדת באוניברסיטת בן גוריון פילוסופיה וספרות, ובין לבין מפרנסת את עצמי דרך עבודה לילית בפאב. קלאסה, אני יודעת.
באחת המשמרות, ממש לאחרונה, הגיע בחורצ’יק חדש למטבח שלנו. בדיוק החל העומס הרב, לקוחות רבים הגיעו ודרשו את הבירה שלהם, אני רצתי אנה ואנה כאחוזת דיבוק – אך רציתי להכיר את הברנש. “מי אתה? מה שמך? מה אתה עושה בחיים?” שאלתי בישירות.
הוא חייך. “אני דור, נעים להכיר. מה אני עושה בחיים? עוד מעט מתחיל מכינה קדם צבאית. ואת?”
פתחתי את פי כדי לענות, ולמלמל שוב את אותה מנטרת ה”שלום שמי נועה ואני לומדת כך וכך”, אבל פי קפא. חשתי המומה, לפתע. התבוננתי בדור, והוא תלה בי מבט של סימן שאלה. הסתובבתי ממנו.
הזכרונות הציפו אותי, כמעין היזכרות הוליוודית, שבה אדוות פלסטיות מרעידות את המסך וצפים ימי העבר (תסלחו לי על הצ’יזיות). לפתע חרכו את דמיוני זכרונות סמסטר א’ בלימודים, ולפניו, הטיול הגדול, שנפרס מאירופה למזרח וחזור – וכל החוויות המטריפות, ההזויות, אף הסודיות, חלפו ביעף. הצבא חלף בראשי, מן הסוף להתחלה. איך חיכיתי להיות מ”כית של עולים חדשים, ואכן, צלחתי, וקיבלתי את שרציתי. איך התגייסתי, המומה, לבושה בחולצה ורודה של ג’ימי הנדריקס ושרוואל מתריס, מלווה בחברים ורדרדים מהתרגשות.
עוד המשיך הזמן לנוע לאחור – לתקופה הזו. לימי המכינה. לא שכחתי ממנה, חלילה, ולא נזכרתי פתאום באמצעות דור. דור פשוט היה “אני” של לפני שהכל התחיל. דור עמד שם, מחויך ותמים, רגע לפני החוויה הזו, שאפשרה לי להצליח באמת בכל מקום שבו דרכתי מאז. להבין מי אני, ללמוד לקבל ולחבק ביקורת, לסגוד למנהיגות ולהתבטא בכל יכולתי, לא להיות אדם אחר בכוח, לא לשכוח את הערכים החשובים לי, להיות מעורבת בכל עניין חברתי הבוער בי – ניצולי שואה, חסרי אמצעים, בעלי פיגור; לחפש היכן לעזור, ולא רק למען האגו; לדבר בפתיחות, להוות בהווה, ללמוד פילוסופיה. מי שאני, כיום, חבה כל כך הרבה לשנת המכינה הקסומה, המדהימה והעוצמתית שעברה עלי בצפון, עד שהתבוננתי בדור כחומר גלם שטרם פרח, כגולם לפני בקיעתו, כאדם שלקח על עצמו החלטה מדהימה יותר ממה שהוא לבטח מתאר לעצמו.
המילים שבו אלי. סיפרתי לו שהייתי מכיניסטית, ושאינני יכולה להגיד שלפני המכינה לא אהבתי ללמוד, לדעת, להוביל ולחוש נאמנות עצמית – אך שאחרי המכינה, כל אלו התעצמו לממדים שאף מקום אחר לא יכול להם. “באמת?” הוא שאל בעיניים בורקות, “עד כדי כך?”
“בלי שום הגזמה.”
“אבל איך הרגשת כשזה נגמר?”
צמצמתי את עיניי בכדי לזכור (זקנה שכמותי). לבסוף, שאלתי – “מה נגמר?”
“המכינה, נגמרה, לא?”
“ובכן, אני עדיין בקשר עם החברים. אנחנו אפילו נוסעים למכינה השבוע. וכל מה שלמדתי והפנמתי, לא נגמר, לא אבד. אולי התקופה הנפלאה ההיא כן, הזכות לגור עם החברים בגן עדן המעיין-ברוכי, ההתמכרות הישנה-נושנה שלי לצרכנייה, אולי התבגרתי מאז, ואם אפגוש את נועה של המכינה אתן לה כמה סטירות ואסביר לה דברים שהיא עתידה ללמוד – אבל אני לא מרגישה כעת עצב, כי לפחות הייתה לי את הזכות לעבור את כל זה” (זו תשובה אותנטית, באמת עניתי לו כך. אני מוכיחה לכם שאני מכיניסטית אמיתית בזכות יכולת החפרנות שלי).
הלקוחות קראו לי בעיניהם, והלכתי מדור. הוא נשאר שמח ואופטימי, ואני לבדי ידעתי, שכל השמחה והציפיה שהוא מרכיב לעצמו, וכל ההתרגשות העגונה בבטנו – גם בהם אין די כדי להכיל את השנה הקרובה לבוא.
כמה טוב לבקר כאן, ולחזור הביתה,
נועה
