הנקודה שבה הסופר ק. צטניק, ניצול השואה, החלים מהתקפי הפאניקה שלו, הייתה כשהיא הכיר את הנאצי שבתוכו. תיקון העולם הוא היכרות עם הרע, וזהו למעשה הטוב.
תמיד קראו לי ״פיה״, לא רק כי נהגתי ללבוש חצאיות כותנה שפיציות, טיקה במצח ו״לוּלוּ״ – סבך חוטי צמר בהירים הנקשרים לשיער – שבמכינה עשו לי אינטרוונשן לגזור אותו. הייתי באמת, הו, פיה; אספתי לחיקי הקטן את החברות הרעילות שנפלטו מקבוצות אחרות, הנחתי לכל דיכפין לבקר אותי ולדרוך עלי, הייתי עדינה ובכיינית, הבטחתי שאני אוהבת את כולם ללא תנאי, ואנשים איתגרו: ״גם את הנאצים? גם מחבלים?״, ״משהו נועה הזאת, היא רק אהבה, הנועה הזאת״. זה השתלם.
בכל מחלוקת נכנעתי מהר, התנצלתי, ומיד הזדהיתי עם הצד השני. אימנתי את שריר ההזדהות עד כדי הפקרה עצמית, עד שלא הייתי רגילה בכלל לחשוב על המניעים שלי-עצמי, כי אוי, כי אני כזאת טובה, ולהיות טובה (כך נדמה) פירושו להפוך לדבר מופשט, מתוק ואדיב ללא קץ, שאת כל הכעסים – יונק פנימה, עד שכבר אינו מודע אליהם.
אבל הכעסים ניתזים, על מי שקרוב מספיק: עצבנות, אגרסיות, המתנפצו כגיצים בטעות. גם אני, כמו רבים שהתבגרו מזה, למדו לתת לאנשים להעליב אותי, ולהישאר לצדם כאילו כלום – זה שקר, שקר שנוצר על טהרת התדמית: דמי מותר, כבודי נדרך, ובלבד שאשאר ״פיה״. כלומר המפגש אנושי האמיתי ביננו נמחק בתמורה לזה שהרושם שלי יישאר כמו שאני רוצה, ה״טובה״. וזה, בעצם, להיות רעה אליהם,
כי הכלה שאין לה גבול של טעם טוב, זה רע. כי בעולם של סבלנות אינסופית כלפי אכזריות, אז אנשים לא מוצאים את הגבול שלהם מולי, ונבהלים מעצמם. שפינוזה דיבר על המארג: ״גוף יוסיף לנוע עד שייקבע למנוחה על ידי גוף אחר״; כלומר כדי שיהיה דבר אחד סופי, כמו אדם, צריך שיהיו אינסוף דברים סופיים, שכולם תלויים אחד בשני. וכדי שגוף אחד יהיה מוגבל, בעל קווי מתאר, דברים אחרים צריכים להגביל אותו. וכשאני לא מגבילה את הגופים זולתי, אני בוגדת במארג הגדול.
כאן זה כבר קצת להתמרח ולהתפלסף, אני מודה; אבל בגופי הרגשתי כאילו אני מבקעת את הגבולות שלי ואפשר לחדור ולחמוס הכל. כיום – לא עוד, כי מאז שהכל החל לצוץ ולנזול מתוך הספה האדמדמה (של הפסיכואנליזה), אל תוך החיים – באות ממני מילים שלא נאמרו. חברים זוכים לאכפתיות ולמבט שלי, לרצוני הטהור לקדם אותם גם אם הדבר אינו נעים ל״תדמית הפייתית״. התדמית נשברה לי למול עצמי. וזוהי זכות!
להניח מראה מול האדם שמולך זה טוב. להגן על גבולות זה טוב.
יש לי מזל שהחברים שלי צועדים איתי מילדות ומנעורים. שנים שכולנו חברים, וזכיתי בזה שהם מכילים את ההשתנות שלי, כשפתאום, הפכתי להיות ״רעה״, כלומר טובה. עכשיו, למשל, אני מסוגלת להעניק להם ביקורת בונה, וזה דבר שלא יכולתי לעשותו פעם; שהלא פיה חמודה רק מקבלת את האחר. אז איך היא תגיד לחבר: “אתה צריך לעשות את הדבר הזה שאתה מפחד ממנו כבר שנים״, ״אתה מתפשר״, וכן הלאה?
אני דווקא כן זכיתי לקבל ביקורות בונות, לפרוח מהן, להשתפר מהן. האישיות והכתיבה שלי הרוויחו. ביקורת בונה היא מתנה. כשמור האהובה אמרה לי לפני שנים ״הטור שלך לא עובד״, היא באמת רצתה בהצלחה שלי בחיים. היא הייתה טובה. והיא הצילה את הטור שלי.
היום אני מתבוננת אחורה, מתחרטת וזועפת על דברים שלא נאמרו בזמן, אנשים שלעולם לא אסתכל עליהם בקרירות ואעמידם במקום, כוח שמצטבר בי ורוצה להצליף. אני חושבת על ילדות רעות כילדות טובות ולהפך, וזה מתעתע, וזה משחרר. ועם זאת – לוואי וזה יתאזן, ואדע להכיל את הנועם החנפני עם הכושר להצליף. נדמה לי שזה עניין של זמן.
