ובכן. קראתי כאמור במחברת המטרות בעלת החוקים הנוקשים מאוד של-גדולים שהתחלתי ב-2019, וראיתי איך אני נאבקת לנגן בפסנתר ולהתאמן בכל יום 20 דקות! הבשורה המטורפת היא, שכרגע אני כן מנגנת בפסנתר ומתאמנת כל יום – לפחות עשרים דקות לכל אחד מהם, ושזה לקח לי כל כך הרבה שנים – לכונן שגרה כזאת ולא לוותר עליה – שאני לא מבינה, האם זה הישג, או שמא זה מקור לבושה?
כן. אני קמה ב-06:30, יוצאת לסיבוב, כותבת שעה וחצי, מתאמנת בספורט כלשהו, מנגנת בפסנתר, רק אז אולי אוכלת משהו, יושבת לקרוא ולכתוב. כן. כך, כאמור, אלא שהיום הדברים התבלגנו לעילא – כבר 11:12 ואני טרודה וטרופה ולא מסודרת בזמנים, ניתאי המתוק הזה הציע שניקח אדרל יחד, ואגב, היה לנו בוקר קסום, והחלטתי שבקרים בהם אנו נמשכים למיטה לפני שאני קמה לשגרת הטיפוח הקדחתנית שלי ולסיבוב בחוץ – הם אינם חטא למסלול הבוקר הקבוע. נהפוך הוא, גוף האישה זקוק למזמוזים ותענוגות גמורים, והרי – אהבה תמיד שווה את זה. משיכה, מיניות, צחוקים וכיף זוגי, לעולם אין זה בזבוז של הזמן.
אבל אני טרודה וטרופה לאין שעור. אני כותבת את המילים האלו ביומן הממוחשב – אחרי שכתבתי במחברת-המטרות-בעלת-החוקים-הנוקשים-מאוד-של-גדולים כאמור, שמיועדת רק למקרי חירום בנידון המשמעת העצמית, ולא לשום מצב אחר. לפתע אני יודעת שאעלה אותן לאתר שלי. כרגע, בימיי המלחמה המגעילה הזאת, האתר כה פרטי שאני חושבת שאף אחד לא נכנס ומתעדכן. אף שנרשמו עשרות(!) אנשים לניוזלטר, עדיין לא עשיתי עם זה דבר; האתר פרטי-ציבורי כפי שתמיד חלמתי, עדות חיים אותנטית ונקייה ממטרות, כמו גם תיק עבודות שהונדס במשך כמה שנים.
גם זה, אגב. האתר התחיל להיות מתוכנן עוד לפני תחילת המחברת ההיא בעלת השם הארוך מ-2019; לקח לי כמה שנים להביאו לעולם. והכל קרה בעזרת גיל שרייבמן, ואפילו ביחד טרחנו ועמלנו. לפני זה הקמתי וסגרתי שני אתרים שלא הצלחתי לייסד לבד ושעלו לי לא מעט כסף, והרבה מאוד זמן. האם גם הטיוטות שוות את הזמן? בדיעבד, זה רק בדיעבד.
בקיצור, אני מבועתת לגמרי. התפקוד שלי מדהים – אני עושה ג׳אגלינג ואקרובטיקה אווירית, אני קוראת כמויות של ספרים וכותבת, היום בישלתי כדורי בשר וחזה עוף ופירה-עדשים-שחורות-עם-ברוקולי ומרק עדשים ואורז אדום עם קישוא מגורד ותבלין צ׳יפוטלה מעושן – אבל, יש מחיר לרוחב העשייה הזה. יש מחיר לסירוב לעשות דברים באופן בינוני. הדברים קורים לאט, לאט, לאט. אני המומה ועצובה מכמה לאט זה. וכמה קשה לאלף את המעשיות שלי כל הזמן; הלא כבר התחלתי לעבוד על הספר בצורה מסודרת, והנה היום משום מקום מגיעה הפראות. והיום עלי גם לעשות כמה שיחת טלפון, לאף אחת מהן אין לי חשק, ונתנאל בעל הדירה יגיע לתקן את המזגן.
מצד שלישי, יש משהו שהבנתי הבוקר: כשניגנתי, החלטתי להחליף ידיים ממה שכתוב בטקסט. כשבישלתי, כבר לא נתליתי במתכון והחלטתי החלטות לבד. פעם זה היה עולה בכל המנה והייתי בוכה שאני גרועה, היום הזרימה הטבעית, כמו במעשה אהבה, גורמת שהתבשיל יהיה טעים בוודאות. זה לא עודף בטחון עצמי – זו נוכחות בבישול: זו לא מיומנות בפסנתר, זו זרימה עם היצירה. בעצם, זה להביא את עצמי לתוך הדבר שאני עושה, לא באופן מובלט ומוחרג, לא כדי לצעוק את שחסר לי, אלא כדי לעשות את זה ולא שום דבר אחר.
זה מזכיר לי את הכתיבה שלי עצמי. לאט לאט אני הופכת ממישהי ש״כותבת סיפור״, ו״עוסקת במלאכת הפרוזה״, למישהי שכותבת סיפור ועוסקת בפרוזה. ההקבלה הכי טובה לזה תהיה אורגזמות: כשחושבים עליהן מדי הן חומקות או נחלשות, כשלא חושבים עליהן בכלל הן מופקרות ונעלבות, אבל יש איזושהי דרך אמצע קסומה של נוכחות בסקס, נוכחות בטינוף כמו בטוהר, בגופי כמו בגופו – של חוסר אשמה וחוסר יוהרה, של הדדיות ואינדיבידואליות – נקודה מתוקה שבה האורגזמה מטלטלת מאין כמוה. והנקודה הזו זהה לנקודת התיבול הנכון את התבשיל, הביטחון שבו שפכתי את הצ׳יפוטלה הזה היום בצהריים, הידיעה שידעתי שהתבשיל לא ייהרס. סמכתי על הצ׳יפוטלה והוא עלי.
14:44 – אל אלוהים!!! קיבלתי הרגע מייל מהאתר הכי נחשב לסיפורים קצרים בישראל. שלחתי לו שוב סיפור, מצפה להתאכזב ולא להתקבל, בטח. והנה המענה שלהם:
החיים מורכבים: הסירוב הוא הצלחה. התקדמות. זה סירוב מסוג חדש ואחר, סירוב המוכיח לי, שוב, שהגעתי לנקודה בה אני מתקדמת לבד – אל מול כל השדים שלי, כמו אלו שאני מדפדפת אחורה ורואה במחברת – אני מתקדמת ואני צריכה כעת אדם שיתקדם איתי, יקדם אותי, יאמין בי. איש או אשת מקצוע לעילא. הרי זה המארג האנושי, אנחנו לא יכולים לגמרי לבד.
ניתאי אמר לי לזמן לעצמי עורך/ת. נישקתי אותו ודילגנו משמחה וכעת חזרתי לכאן, לאתר הפומבי-סודי. אולי יש משהו באמירה סודית-פומבית כדי לזמן, ואולי אשב לצייר ולהדביק במחברת ההרהורים – היא המחברת הרשמית והמתעדכנת, הנכבדת מכל שאר הקולגות המחברות שלה – ואבקש, אזמין ואזמן את זה.
עורך, או עורכת. מישהו או מישהי שיאלפו אותי אל המצויינות. איזה חלום. איזה חלום.
זהו, לחזור לעבוד עכשיו.
