חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

NOA GOREN

מחשבות 1

נועה גורן

נועה גורן היוצרת המוכשרת

12.1.22 – בחדר העבודה, אלא מה

…הנחתי את משייף הציפורניים החדש שהזמנתי מהאינטרנט, שהוא מורכב אגב ומחולק לסקציות, וכתבתי את מה שראיתי ברוחי. ואחרי שסיימתי הרמתי את הראש, ואמרתי להם: הנה, תראו, אני מקשיבה!

הנה. הדמיון לא שירת רק את האגו שלי, לא רק את הרצון בתשומת לב. הנה, נכנעתי לדבר הזה שבא כשאני מאמינה בו. ואגב, זה לא ייאמן כמה אני מספיקה כשאני מקשיבה לו, לדבר. לא ייאמן כמה, כשאני לא מפחדת להיות “משוגעת” או “אימפולסיבית”, כי אני תוחמת את היום בקימה – שטיפת פנים, סיבוב בחוץ, תה ירוק, לשבת פה ופשוט לעבוד, או-אז יש מרחב מוגן מספיק, בלתי פסיכוטי, תחום ומהימן, להשתגע בתוכו.

*נקודות לחשוב עליהן: האם השפה מטפסת ועולה כשאני מבינה שאפרסם משהו? חשבתי שלהפך, היא יורדת כשאני מבינה את זה. בכל מקרה אני מוכרחה להתעקש על האותנטיות בכל מחיר. שפה שמתאמצת להתחפש להיות שפה, זה דבר שפועל נגד עצמו, זה כמו אישה כל כך מאופרת שנוטף לה הליפגלוס. היא שכחה שהמטרה היא להיראות יפה יותר בטבעיות, ועצם המלאכה – ההתאפרות וההתפארות – נראות לעין יותר. 

*להעלות לבלוג האתר החדש את כל ההרהורים האלו? ומה תועלת בהם? ומצד שני, למי הם מזיקים? הם לא מזיקים. אולי אשנה מילה פה, מילה שם, כדי שיהיה בר-עיכול וטוב, אבל אם לא כותבים בכנות ובאומץ, מה שווה כל “בלוג” שהוא? לא? אני מפחדת. יופי, פחד שאינו חרדה, שלוחצת את עצמה כנגד הגוף מבפנים כמו דחפור, פחד כזה – הוא סימן לגדילה. נדמה לי.

9:26 – זה פשוט לא ייאמן. לא ייאמן. כביכול, אני אמורה לכתוב וזה מקצועי, אבל אני לומדת את הקשר בין הכל. כשאני יודעת לבשל ויש אוכל בבית, כשאני ישנה היטב, כשאני משקיעה בחברים ובמשפחה שלי – אני טובה יותר בכתיבה. והשאלה היא איך זה הגיוני, הרי על הכותב לסבול, לא? גוגול – המשליך את הטיוטה שלו ל”נפשות מתות” לתוך האיש! פלאת’, הדוחפת את הראש לתנור כדי למות! ייטס, מתייסר למוות בדירתו שבאיטליה, אליה הוא הגיע מאנגליה כדי לנשום עוד השראה ויופי, וחלה במחלה חשוכת מרפא! אנחנו מכורים לדרמה ולטרגדיה של היוצר ואני מתחברת לזה. אבל כשני צוללת לחייהם האמיתיים של היוצרים אני מוצאת שגם הם מתייסרים מרוב רצון להתפרסם, לכתוב משהו בעל משמעות, וגם הם רוצים לאכול אוכל טעים ולצאת לבלות, כל אחד ואחת ממי שציינתי. הלא צללתי, צללתיכדי לחפש זיהוי שלי בהם. לא מפאת יוהרה, מפאת שאפתנות. רצינות. מסירות. טוב, מול מי אני מתנצלת?

…שוקקות המילים ובאות. פעמים כתבתי מתוך דרמה וטרגדיה, מתנדנדת בין חיים למוות, חסרת כל כוח, מפחידה את סובביי. פוטין החתול היה מזהה, מניח כף על ידי, זה היה מיסטי לגמרי, הוא היה מביט בי ויודע ש – מה שאני מכנה, “השד בא”. הוא כאן, ואני מסוכנת. אני רוצה למות, והרצון הנרקיסיסטי הזה נושם אותי עכשיו.

אבל טיפלתי בעצמי. ארוכות, ממושכות, בהשקעת זמן וכסף רציניים, בפסיכואנליזה על הספה, ובעוד אופנים. אז איך אני כותבת כל כך יותר טוב אם, או כשאני, טוב, יציבה? אני חושבת שאם אני יציבה, אז יש מקום לאי-היציבות, ההשראה הפרועה והיצירתיות, להתפתל בתוכי בלי לשבור אותי. בכל זאת: לחשוב מחשבות על טקסטים וסיפורים ושירים, אבל לא להיות מסוגלת להביא אותם לפועל כי אני עסוקה בלשרוד או בלחפור לכולם בוואטסאפ, זה עניין של אי-ביצוע-יזמי.

יש משהו בלאפשר לדבר הזה, לסערה, להיות שלי אבל נפרדת ממני – לא להשתמש בה אלא להכיר בה כמו שמכירים בדג חולף מולך במים – המים הם אני, הדג ואני הם אני, אבל אני מסוגלת להתבונן בלי לקרוס, ופשוט לשבת ולכתוב את כל החרא הזה. באמת. זו עבודה: אדם לא יכול לעבוד בלי שהוא עובד. ופה מגיעה הענווה. זוהי העבודה שלי, כמו שאסף עובד באפל, ודישה בונה בית, ועידו רוקד, ועומר מתכנת, ורז בונה מערכות מיגון. וכדי לעבוד בעבודה שלי, אני צריכה להיות גוף. ובגלל שהעבודה שלי, ספציפית, דורשת השראה ועניינים רוחיים ובלתי-תלויים שאני מקבלת (זה נשמע מופרע לגמרי, אבל זה לא. זוהי התחושה של תנועת-ההשראה לפעמים, וזה האופן שבו אני מנסה לשים אותה במילים – מול מי אני מתנצלץ?): בגלל זה, אז עלי להשקיע, לדעתי, במסגרת הפיזית המתאימה לזה שהרוח תוכל לעבור בי בלי להפילני.

בטח אוכל לנסח את זה יותר טוב בהמשך. אני מרגישה שהפרק הזה, פה ביומן המחשבות הממוחשב, הרי יש לי מחברות גם – ופה אני כותבת כשאני לא כותבת שם: אבל החלק הזה כבר פונה לעוד מישהו. אולי זה יהיה הפוסט הראשון באתר שלי, אולי אקח אותו מכאן לשם, לעיני מי שירצה לקרוא, וזה מרגיש נכון, ואני מקווה שהתעלות הרוח והחיוך שעולים בי מזה הם לא בגלל הריטלין, אני מקווה שזו אני היודעת שהיום הצלחתי לקום ולאכול חלבון ולשתות משהו מזין ולאכול גוג’י-ברי ולתת להשראה מקום. בלי לחשוד בה. לבצע את הפקודה. מגניב.

Share:

Facebook
Twitter
Pinterest
LinkedIn
On Key

Related Posts

עודד מימון ויודפת והספר

נכנסתי למשרד של עודד מימון ושמטתי את הילקוט הכבד שלי כדי לבהות בקירות. סביבי נתלו דימויים מטקסים שמאניים, ציוריי פסיכדליה, ג׳ימי הנדריקס, יגוארים ויצורים מכונפים;

שתי מחשבות בלתי גמורות

איך להיות בעל ״זה״ היינריך פון קלייסט כתב סיפור בשם ׳תיאטרון הבובות׳ או ׳תיאטרון המריונטות׳. מסופר שם על נער בן 15 שהיה חינני ובעל קסם

סתם משהו

אוקיי – אז אני מתרה בעצמי להעלות את הקצב, מעליבה אותי על שום איטיותו, נוזפת בי משום גילי ומעמדי (יותר נכון אי-מעמדי), מאמתת אותי עם

פרגמנטים

1.4.24 – בלי צורה ואמות מידה בהירים, אני נאבדת בבטן השד שלי. אני מחופרת בתוך עורו הסמיך ואין לי מוצא ולא דרך להתגלם, להתממש. הזמן

הדרכה חדשה

הדרכתי אינספור קבוצות כתיבה בחיים שלי. אני לא יכולה לספור כבר, באמת. איבדתי כל פרופורציה עם העבודה הזו: כשהדרכתי נוער גמול מסמים מבאר שבע, התאבססתי