מכתב של כנות.
בהינף ההחלטה אני לא מעשנת יותר סיגריות בבית. מכוח התבונה והרצון אני מתאמנת הרבה בחדר הכושר ובחוג הטיסו, עם הכדור ומה לא. וקוראת, המון. יש בכוחי רצונות עזים – עבים ואיתמניים, אבל רק את הבוקר אני לא שורדת: אני מורחת אותו. והנה אתמול ניסיתי לפתוח בזה אצל מיכאל, שכובה על הספה אל מול הספרים האינסופיים שעל מדפי העץ שלו, הרי בפסיכואנליזה לא רואים את המטפל: רק קולו באוזניי, קול תת-תודעה, תמיד מפתיע, תמיד מדייק כבנקיבת נייר. לעולם לא אדע מה יאמר ותמיד יבצע בי מפנה מופלא, מדעי, מרהיב. לא משנה –
אז אני מנסה להגיד, שבכיתי לו על זה. “בת 30”, התאוננתי, “כבר גדולה!”, והתחלתי לאיים עליו עם תאוריות על בני 30, לרפרר לאהוד בנאי או למה שאמרו על מתמטיקאים מבוגרים, שמוחם כבר התקשח; רציתי להראות לו כמה שזה מסוכן, וטרגי, המצב הזה שלי. אני מלאת משמעת עצמית, אני כותבת כל יום, אבל בבקרים… או שאלו תענוגי הגוף והפנטזיות, ואם ניתאי לא נמצא אז לבד, או שהפלאפון – או הספר שעל יד המיטה – אולי אפילו סתם לבהות בקיר, לראות איך שעה שלמה, ושעתיים, מתגרדות לי מתוך החיים לבלי שוב. להרגיש את בזבוז הזמן האלים והמתועב, כן, למצוא אותו בין האצבעות שלי – ממשי, ממשי נורא!
“והם!”, התחלתי לזעוק, מגוחכת, על ספת המטפל – הרגשתי שהוא רוכן אלי – “הם! האנשים האחרים שמדברים על הצלחה, הצלחה מוקדמת או מאוחרת, הם, כל החבר’ה האלה שאי-שם משוויצים או מתביישים במה שהם עשו ולא עשו. הם אשמים! הם השופטים אותי! פעם התעסקתי במי פוסק עד כמה אני יפה, הסתובבתי בעולם הזה כשאני סימן שאלה גדול. היום – הרחקתי ממני את כל הקנאה והרעל, הרגשתי איך היופי יוצא מתוכי או חי בי, היום אני נהנית מיופיים של אחרים ולא אכפת לי, למען האמת, לא אכפת לי בכלל. האובססיה פגה רק כדי לחשוף – כמו אצל הארכאולוגיה של ההורים שלי” (קיוויתי שאני מרתקת אותו), “שכבות עמוקות של – של – של עוד יותר, עוד יותר פחד! הרי יופי זו שטות, אבל מהות, הצלחה בחיים, חיי אהבה וקריירה, ה – “
“הם?”
אה, הקטע הזה שהוא עושה. “הם, האנשים, הם השופטים”.
“אבל זו את. זו רק את. את מלבישה עליהם את זה, את מוצאת לך סוכנים לפעמים, אבל רק את אומרת את הדברים האלה עלייך או על העולם, רק את מפחדת ו – ” טוב, אני אפסיק לנסות לצטט את דבריו כי זה בטוח לא מדויק. אני לעולם לא יכולה לצטט את מה שנאמר בפסיכואנליזה, זה יותר עמום ועמוק מחלום, זה פשוט לצאת משם עם התחושה שאני תפוז ושמישהו חיטט בתוכי ומשך החוצה את הגרעינים.
אז יצאתי, ככה, וקמתי, ככה. קמתי ומיד שלחתי הודעה לשירות הלקוחות של שופרסל, כי תפסתי שאתמול לא הגיעו הכרעיים, והם התאוננו שבכלל לא הזמנתי כרעיים, ואז הקשבתי לספר באודיבל, של אגאתה כריסטי, צחקתי והתענגתי, חשבתי על לונדון שלי. שוב היה בוקר, הייתי מוכרחה לצאת מהמיטה. השעון השחור שהתקנתי לידה איים: ההתממשות, הגיל, הזמן… הם הולכים וחולפים ממך, היזהרי לבל תפספסי… צאי מהמיטה, נו! נו! – ואני, התבוננתי בשעון הזה שיוצר בסין, והרגשתי את המתח הדק והנכלולי כמו נחושת, מטפס לי בתוך הגוף. מתקשח. הזמן מתבזבז… במו ידיי אני מתעללת בי, כמה שאני חזקה…
ועכשיו, כבכל יום, קמתי לחדר העבודה (אחרי שגרת הטיפוח המאוד מחייבת שלי, ואחרי שציירתי וקשקשתי וקישטתי במחברות-ההרהורים); כתבתי בטוליפ כתום, זוהר, “רוע”. המילה נוטפת מתוך עצמה, המילה מחרידה. רוע! רוע זה לאחר, למרוח את הזמן, להתעלל בעצמי. האנרגיה הזו בהכרח תצא על זרים בכביש, ברחוב, בפלאפון. החברים הכי טובים יספגו את הלחץ, את ההתעוררות המוטרפת כשאני זורקת את “רצח על הנילוס” הצידה ומזנקת מהמיטה ותופסת שאני מוכרחה לכתוב, אחרת אהיה חולה. במקום להיות איתם. ההצטברות הנוזלית הזו של כאב ודוחק, הפריבילגיה המגעילה הזאת (אני קורעת את התחת כדי לחיות ממה שאני עושה, אני עובדת בלי סוף, אבל אילו הייתי קמה קודם היו לי שעות עבודה נעימות ומיטיבות יותר) – הכל… הכל. זה הרוע שלי.
זה לא עניין של הרס עצמי, כפי שכתבתי. הרס עצמי זהו עסק לילדים מפונקים בגיל ההתבגרות עד גיל 29. די: זה משהו עמוק יותר, זו ההבנה שלהתעלל בזמן ובמימוש שלי זה להתעלל בכולם. האנשים הדוקרים והדוחפים והנוזפים והמאיימים הם בדיוק אלה הכועסים על עצמם, כל אחד עם משימתו-הוא, רצונו-הוא. אם התחתנת רע, אם רצית ללמוד ודילגת על זה, אם החלטתי לכתוב ולא קמתי והתגריתי בזמן, אם התחייבת להפסיק עם מנהג ונפלת אליו נפילה אלגנטית, בכלל בלי קושי ומשבר, אלא סתם כך. לאכזב את עצמנו הופך אותנו רעים לאחרים, אנחנו לא רוצים שיילך להם, לא רוצים שיסתדר להם. ולהפך: אני קמה כעת כי אני מבינה שזה הלעשות-טוב שלי. אני קמה כי אחר כך אני מקדימה לכל מקום, מחייכת ברחוב, קלילה ומכילה את המשפחה והחברים שלי בסיפוריהם, כי יצאה ממני הנוירוזה, כי ביני לבין עצמי נחתם חוזה של אמון. אני… אני מקווה.
