אני לא זוכרת בת כמה הייתי – שלוש-עשרה, ארבע-עשרה, אבל אני בפירוש זוכרת שנסעתי ממבשרת לתל-אביב כדי להסתובב בה ולחפש הרפתקאות, ושמתישהו התיישבתי לי על כיכר דיזנגוף הקודמת, וכתבתי במחברת שלי ש: “את תל אביב, *אני* אוהבת. כלומר תל אביב היא משהו שאני אוהבת ולא לימדו אותי לאהוב, האהבה אליה אורגנית, שייכת לי”.
אחרי שנים, מישהו סיפר לי שהייתה לו הארה כזו עם פטרוזיליה: הוא לעס את עליה והבין שאת הפטרוזיליה, הוא-הוא אוהב, לא צל-חיקויו את החברה. זה הוא שאוהב אותה – הוא מזהה את עצמו, מוצק וקיים, כאשר הוא לועס את העלים (כמובן שהתעניינתי ממתי לועסים עלי פטרוזיליה בחופשיות, אבל הוא חייך כיודע סוד שהחבר’ה של הפטרוזיליה, לא החבר’ה של תל אביב, יבינו).
מאז, גיליתי שיש אוהבי-תל-אביב המזדהים איתי: גם הם הולכים ברחוב אחד העם, נווה צדק, שפירא ופלורנטין, גורדון והנמל – מתכשפים ממגוון השכונות, ואיך שכל מקום בצבע אחר. עיר מעורבבת אדריכלית, כאוס של מזרח ומערב, ובה ים. עיר מוזרה, מלאת פגמים, דחוסה וריחנית, המזרקות שלה מזמרות וחתוליה שבעים.
אחרים, אנשים שלא אוהבים עיר, נאמו לי על אהבת הטבע: אבל איתם התחריתי בעצבנות, אמרתי שכאילו דה, הטבע אהוב על כולם, והרעיון הוא לחיות בעיר ולבוא אל הטבע, לחיות בתסיסה האינסופית ולמצוא לה הפוגה, אבל הם לא הבינו אותי, כי מי שחולם לחיות בעיר ומי שחולם לחיות בכפר מקיימים ויכוח עקר לגמרי.
אפילו לאחרונה, ישבתי עם כמה חברים היפּים, שתיארו את תל אביב כמעוררת חרדה בהם. אמרתי: “נו בדיוק! החרדה היא הכיף! הפיח, הסטייל, מוכרי התבלינים שגדלו בביצרון ותמיד יודעים משהו יותר ממך, לועסים קינמון בצד הפה כשאת מדברת! אין כמו ערים. העיר הגדולה היא חיים שהם בהווה, אין בה שקר, הכל כאן ואתה קיים נורא”.
הציפורים צייצו ועצי הפרי של גינתם רכנו מעלינו. החברים הציתו מדורה. הם שפשפו את הידיים, הביטו בי ושאלו: “אבל לחיות כאן, קרובה לעצמך? לטבע?”. חייכתי, “ברור, זה קיום נעים. אבל אני רוצה להגיע אליו אם יימאס לי”. התאמצתי שלא להתנהג כמו רטוריקנית, כי ככה לא סוחפים אף אחד להתאהב במשהו. הרגשתי, כמו תמיד אצלי, שאם אחרים לא מסכימים איתי אז אני נמחקת.
אחדים אמרו ש”אולי לא ראיתי ערים אמיתיות, יפהפיות”. להם השבתי שלמעשה, ראיתי מאות: ההורים שלנו חסכו בכל שנה כדי לקחת את יותם ואותי לפחות לשני יעדים. ראינו כל כך הרבה עולם, טסנו לבד וגם חיינו בלונדון, אני מכירה את לונדון יותר מאת עצמי. “ובכל זאת”, אתעקש, “פגשתי איטלקים ששונאים את מילאנו, הולנדים ששונאים את אמסטרדם, תמיד אותם טיעונים: ‘שם הם פרוגרסיביים, מנותקים, ורועש ומלוכלך׳.”
״אבל באירופה יש פסלי מלאכים על הבניינים״,יגידו, ״ופה – קופסאות מזגנים״. נכון, אני אאנח, שם יש הדר שאין פה, אבל אתם מלכתחילה משווים את הרחוב הכי יפה שלהם לרחוב המכוער שלנו. אתם מתעלמים מבעיות הביוב שהיו בפריז, הלכלוך שהיה ברומא, העכברים והחומות והמגפות, שריפות ענק שרק אחריהן נבנו היכלים – לפני 400 שנה. חפשו מה לונדון הייתה, 75 שנה אחרי שהוקמה: ושמעו, אנחנו לא אירופאיים, אנחנו לבנטיניים, ועשויים מחומר מעורבב וטרי. רק עכשיו חופרים פה ומתקנים, אז מה תעזור קנאה? איך נשאף גבוה, כשאנו שונאים את עצמנו?
התיירים זו הנחמה שלי. כמובן, הם מסכימים שיקר פה, ושירושלים היא הדבר הכי מיוחד וחד פעמי, עיר הקדושה לשלוש דתות, עיר שבצילה גדלתי, לה אני שומרת חסד ואהבה. אבל הם נורא מתלהבים מתל אביב, הים, בתי הכנסת המקומיים, מוזאונים ומסעדות, חיי הלילה… כי כפי שאלתרמן כתב: ״בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו,
לא טוב שהוא, לא רע שהוא,
אבל כיום זה משהו״.
ניתאי ואני גרים כיום בעיר הלבנה, שהיא אתר מורשת עולמית של אונסק”ו. וכך אני זוכה, בכל בוקר, לקום ולהביט בה עם הקפה: יפה וציורי כאן, ויקר. כשניתאי יתחיל סטאז׳ אנחנו לא נעמוד בזה, אבל לפחות – הוא כבר מאוהב בעיר, הרי גם הוא לא הבין פעם, והיום, כשאנו הולכים בשדרה, הוא מביט סביבו ומתרשם.
לפני כמה ימים אפילו שאלתי בזהירות, “נפתח לך?”. הוא חייך: “היא באמת יפה, לא דומה לכלום”. הצבעתי על שלטים המספרים מי חי כאן, פוליטיקאים, שחקניות: “דמיין את תל אביב בימי ‘כסית’, משה דיין מתנדנד שיכור, מונה זילברשטיין מסובבת ראשים בדיזנגוף. הרבה סיפורים”, הבטחתי, וניתאי חיבק אותי. ידענו בחיוכינו: יקר, העיר אוכלת את יושביה.
אבל אני אלך ואחזור אליה בשלווה אם אדע שמחמיאים לה, רואים אותה, נותנים לה צ’אנס. ״אומרים אנשי ירושלים:
כן, תל אביב, זה סתם גלגל…
אין פרופסורים בה כזית
ונביאים בה אין בכלל.
היסטוריה אין לה אף כזרת.
אין רצינות בה. אין משקל.
נכון מאוד, אדון וגברת,
לא, אין בה כלום… לא כלום… אבל…
בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו…״
